השביתה הכללית שנועדה להיות "יום היסטורי" בפי מחוללה עופר עיני התגלתה כבועת סבון בלון ריק מאוויר. יו"ר ההסתדרות קיווה לראות המונים-המונים צועדים עימו למען עובדי הקבלן ממש כמאות האלפים שהציפו את הכיכרות בקיץ של המחאה החברתית. והנה לא-כלום. מי שנכפתה עליהם שביתה עד לשעה 10 בבוקר כמו המתינו למחוגי השעון שיגיעו לרגע המיוחל וישלחו אותם בחזרה לעבודה. זה היה מביך.
כבר שלשום בערב ניכרו סימני קוצר רוח לא רק אצל נציגי הממשלה והמעסיקים אלא גם בהתנהלותו של עיני. הוא הכריז כמי שכפאו שד כי אין התקדמות במשא ומתן עם האוצר ורק בית הדין יכריע ובין השורות השתמע "אוף לעזאזל שהשופטים כבר יאסרו עלינו לשבות ויחסכו מאיתנו את העינוי הנפשי והבושות".
אך נילי ארד ועמיתיה השופטים מתחו את הדיון ושאלו והתווכחו וחככו בדעתם. בעגה הם שיפדו את עיני כתגמול למהלכו הפזיז אבל גם ביקשו להציל משהו מכבודה של ההסתדרות והתירו לקיים שביתה-זוטא. אפשר שהיטיבו לעשות בסופו של דבר בחברה דמוקרטית מתוקנת יש צורך באיגודים מקצועיים בעלי מעמד.
רק שהשביתה הזאת מחייבת ניתוח שלאחר המוות. היא נולדה בחטא. יוזמיה מן ההסתדרות היו שותפים משניים למשגה הגדול של עיבוי תופעת עובדי הקבלן שהם הקורבנות המקופחים העניים והבלתי-מוגנים בחברה הישראלית. עסקני ההסתדרות עוררו עליהם חשד של מי שמבקשים לרחוץ במהירות בניקיון כפיהם על מעשיהם ומחדליהם עד כה והקצינו עד כדי הכרזת שביתה כללית במשק. מנהיגים אחראיים אינם פותחים במאבק תוך שימוש מיידי ב"נשק יום הדין" - היא השביתה הכללית.
ישראל חייבת ללמוד כי מאבקים מתנהלים במדרוג. פונים. מבקשים. משוחחים. מאיימים. נוקטים צעד קטן. צעד בינוני. פותחים דלת. טורקים דלת. ארוכה הדרך לשביתה הכללית. מי שמתחיל בשביתה כללית מאלץ את יריבו לפעול במלוא העוצמה כדי לבולמו. התוצאה ניכרה היטב.
חרף כל זאת אסור לשפוך את התינוק עם המים. עובדי הקבלן מקופחים. הם ראויים לשיפור רמת חייהם להגנה מקצועית לפנסיה מוגנת בחוק. עתה חייבים שני הצדדים להשאיר את הפוליטיקה והגחמות ורדיפת הכבוד האישי מחוץ לדלת ולהיכנס לחדר הדיונים עם נכונות לפתור את הבעיה במגמת שיפור רמת חייהם של מי שנקראים "העבדים של המאה ה-21".