למדינת ישראל יש בעיות ביטחוניות ומדיניות סבוכות. יש בעיות שאפשר לפתור באמצעות משא ומתן ויש בעיות בלתי פתירות לטווח קצר, ואפילו ארוך.
מפעם לפעם עולים ויורדים רעיונות כמו של השר אביגדור ליברמן - "ישראל צריכה לחסל את שלטון חמאס בעזה" - או אפילו דיבורים מרומזים, יותר או פחות, על אויב חזק בהרבה שמסכן את קיומנו.
האזרח הפשוט, צרכן התקשורת ואוהב מדינתו, תמה לא אחת כיצד ייתכן שהדרום מופגז ואנו מגיבים רק בפגיעה נקודתית מן האוויר. אותו אזרח אינו אמור לערוך את המאזן המדיני והפוליטי של האופציות האמיתיות שעומדות בפנינו, אבל קובעי המדיניות יודעים גם יודעים. כך, למשל, מצד אחד מציעים לנו להעניש את הרשות הפלשתינית שהתקבלה כחברה באונסק"ו. מצד שני אם נעניש אותה, עלול חמאס להתחזק שבעתיים אחרי שהתחזק בעסקת שליט.
העובדה שאנו מדינה קטנה בלב מזרח תיכון ערבי הקשתה על מלאכתנו עוד בשנים עברו. ישראל סבלה ממגבלת מיצוי כוחה. כך בלבנון, כך במלחמת יום כיפור. אבל מאז השתנה מאזנה תכלית שינוי.
ישראל לא יכולה לעשות שום מהלך צבאי משמעותי לאורך זמן. החבל שיינתן לה מארה"ב (אם יינתן) הוא קצר. העולם יתאחד נגד "הפעולה הנפשעת". גם בשדה המדיני יש מגבלה לכוח. לכן איננו יכולים לעכב את קבלת הרשות הפלשתינית לאונסק"ו, ארגון חשוב וחזק. אין לנו יכולת מדינית לגייס תמיכה בעמדותינו. הסיבה לכך נובעת מהכרה כלל-עולמית שאיננו שואפים להסדר שלום עם הפלשתינים, הלכה למעשה. מדינה שעסוקה בהיאחזות מגרון ומתחמקת ממשא ומתן אמיתי לשלום מוותרת על הלגיטימציה הכלל-עולמית. ולא יעזרו כל הטענות הבלתי פוסקות על כך ש"הם בורחים ממשא ומתן להשגת הסדר".
מי שרוצה להתייחס למצב רק באורח פורמלי יאמר שישראל מקבלת את מתווה הקוורטט, אבל זה רק עוד צעד טקטי שלא משפר את מעמדנו בעולם. הבעיה אינה עוד הסכמה שולית. הבעיה היא שברור לכל גורם רציני שממשלת ישראל לא מוכנה להגיע להסדר על בסיס מתווה קלינטון, וזה המתווה היחיד שאיתו נוכל לצעוד לפיוס עם חלקים בעולם הערבי ועם רוב במחנה הפלשתיני. עמדה של ממשלת ישראל ששונה מההסכמה הבינלאומית הרחבה היא עמדה לגיטימית. יש לה גם תמיכה ציבורית במדינת ישראל. אבל כל הדבקים בעמדה זו חייבים להסביר לעצמם ולציבור הבוחרים את המחיר הכבד שאנו משלמים על עמדתנו זו. מבצע עופרת יצוקה, במתכונתו הקודמת, לא יכול להיערך בשנית. יודע זאת טוב מכולם שר החוץ, האמון על הדיפלומטיה הישראלית ועל תוצאותיה. לכן איני נוטל אפילו חלק בוויכוח על "האופציה הגדולה", שהרי עמדתי כלפיה ברורה ומתמצה במאמר זה. אני בטוח שראשי הממשל בישראל מודעים לבעיה של מחנק מדיני היוצר מגבלה ברורה של הפעלת כוח. אבל, למרבה הצער, איננו חותרים לשנות את המצב בשל עימות פוליטי פנימי ממושך ומתיש.
באין מוצא אחר, לפחות כדאי שנבין ונטמיע בתוך תודעתנו כי אנו מנסים לצאת לעימותים צודקים, יותר או פחות, בעוד ידינו קשורות.