בסוף השבוע שעבר הוזמנתי להרצות בז'נבה מטעם ארגון קרן היסוד בפני צעירים יהודים מרחבי אירופה, שהתכנסו לסוף שבוע שמטרתו גיוס כספים למען ישראל. אחד המשתתפים, נדב, התנצל על השאלה הפרובוקטיבית שהיפנה אלי ושאל: "מי הסמיך את התקשורת הישראלית לקבוע אם לישראל יכולת לתקוף באירן?". גם שר החוץ הגרמני סבר אתמול כי הדיון סביב תקיפה באיראן רק מחזק את ההנהגה בטהרן. ואכן, אולי בסופו של דבר הרעיון של שיח ציבורי הוא לא כזה גאוני.
הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית צפויה לפרסם ביממה הקרובה את הדו"ח המפליל שלה על הגרעין האירני. עד אז נמשיך לחיות מהדלפות ומהצהרות. רוסיה כיכבה אתמול בשתי החזיתות: מדען רוסי, כך למדנו, סייע לאירנים להשיג מידע קריטי ליצירת פצצה, ואילו שר החוץ הרוסי (לברוב) התריע אתמול מפני התקפה. מוסקבה, כמו בעבר, לא מאמינה בדמעות. גם בייג'ין לא. על פי התנהלותן עד עתה, ניתן להסיק כי מבחינתן לעזאזל הגרעין - העיקר הנפט!
193 מדינות חברות באו"ם, עם כל הכבוד לאונסק"ו. כל אחת והאינטרסים שלה. לסין ולרוסיה יש סדרי עדיפויות שונים. הסינים, לדוגמה, מחוברים לנפט האירני כמו חולה כליות לדיאליזה. הקפיטליסטים המודרניים מבייג'ין רק רואים צמיחה. מספיק שאירן תאיים - במקרה של התקפה - בסגירת מיצר הורמוז, אשר דרכו עוברות 17 מיליון חביות נפט ביום, כדי שהסינים יטיפו לאופציה אחת בלבד - הדיפלומטית. המשבר האירני שבדרך מחבר בין סין לרוסיה מול וושינגטון. משהו באמת השתנה בעולמנו?
לפני כעשרה ימים החל בישראל ה"פסטיבל התקשורתי" סביב האופציה הצבאית נגד אירן. בינתיים דיפלומטים עובדים שעות נוספות. בסין וברוסיה פועלים לחידוש השיחות בין אירן למעצמות. בוושינגטון עמלים על סבב סנקציות חמישי. התקשורת דילגה ישר לאופציה הצבאית. קל לנחש כי טהרן מצידה תמשיך במירוץ לפצצה, כך שבאופן סופי היא תשלוט על המפרץ הפרסי - לא הערבי. אתמול פורסם כי הגרעין האירני חיסל בישראל את דוקטרינת בגין, שדגלה במניעה בכל מחיר של התחמשות גרעינית של אויביה. בעקבות "מבצע תמוז" (יוני 1981) גינה העולם בחריפות - כולל התקשורת הנאורה ב"ניו יורק טיימס" - את התוקפנות הישראלית כאילו היתה לא יותר מ"מעשה אלים, חסר הצדקה ובעל הישגים לטווח קצר בלבד". לפחות אז, להבדיל מהיום, באו הגינויים אחרי מעשה.