חורף 2012 מציב בפני צה"ל התמודדות עם עידן גלעד שליט המשוחרר. מעבר לעניין האיראני, שתופס כל חלקה טובה בדיון הציבורי, בשטח חוזרת ונשמעת המילה "חטיפה". מסיבת השחרור של שליט התחלפה בכאב ראש רציני עבור המערכת הביטחונית: איך מונעים את החטיפה הבאה. דבר אחד ברור - ארגוני הטרור מרכזים מאמצים אדירים כדי להשיג את השליט הבא.
צמד המילים שעולה שוב ושוב בשבועות האחרונים, בצמוד להיערכות לחטיפה, הוא "נוהל חניבעל". אותו הנוהל, שנהגה באמצע שנות ה?80 בידי השר יוסי פלד (אז אלוף פיקוד הצפון), ראש המטה לביטחון לאומי יעקב עמידרור (אז אל"מ, קצין המודיעין הפיקודי) והרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי (אז אל"מ, קצין האג"ם הפיקודי), קובע כי יש לסכל חטיפת חייל בכל דרך אפשרית, גם במחיר סיכון חייו של החייל. הוא תפס תאוצה בעקבות עיסקת ג'יבריל ב?1985, שבה שוחררו 1,150 מחבלים תמורת שלושה חיילי צה"ל.
גם אם לא עלה מעולם על פני השטח כפקודה רשמית, וגם אם נדמה לעיתים שהוא נחלתם הבלעדית של מפקדים וחיילים קרביים, או למצער פורומים באינטרנט, מבינים בצבא שאי אפשר עוד להמשיך ולהדחיק את הנוהל מהתודעה. רוח הרפאים מקבלת עכשיו גוף וצורה, וצה"ל מתחבט בה ומפרק אותה לגורמיה בכנסי מפקדים. הפחד בדרג העליון הוא שהמסר עובר לחיילים הצעירים בצורתו הקיצונית ביותר: עדיף חייל הרוג מחייל שבוי.
קצינים רבים במיל', ובהם ממלאי תפקידים בכירים בעבר, סירבו להתראיין. מדובר בסוגיה עדינה מאוד, שמהלכת על הקו הדק שבין מותר לאסור, בין הלגיטימי לבלתי חוקי בעליל. כל התבטאות בנושא היא טעונה ורגישה, והשלכותיה נרחבות - צבאיות ואסטרטגיות מחד גיסא, אנושיות ומוסריות מאידך גיסא. כך או כך, הדגישו כל המרואיינים, גם בעתיד יהיו אלה המפקדים בשטח שיקבעו את גבולותיו של "הנוהל".
נוהל חניבעל הופעל באירועי חטיפה קודמים אך לא שינה דבר. בתחקיר הצבאי שבעקבות חטיפת שליט התברר כי מפקד טנק בגיזרת כרם שלום הבחין בשני פעילים פלשתינים חוצים את הגדר לרצועת עזה, ועימם החייל. הוא ביקש אישור לירי, אולם בגלל המהומה ברשת הקשר שמעו אותו המפקדים באיחור, ואז אושר ירי מקלעים מהטנק. בשלב הזה כבר היה מאוחר מדי.
הפעם האחרונה שבה עלה הנוהל לכותרות היתה לפני כשנתיים, כשאזרח ששמו יקיר בן?מלך ניסה לחדור לרצועת עזה ונורה על ידי חיילי צה"ל. הצבא הכחיש את הטענות כי על בן?מלך הופעל נוהל חניבעל, וטען מנגד שהוא רק ניסה לחצות את הגבול ולא הצליח. הסוגיה עלתה שוב גם בפיגוע הקשה סמוך לאילת באמצע אוגוסט, שבו ניסו המחבלים לחטוף ישראלי לתוך שטח מצרים.
מרעננים את הנהלים
שני כנסים שעסקו בנוהל חניבעל נערכו בשבועיים האחרונים. בראשון, כנס מפקדים בפיקוד הדרום, השתתף גם פרופ' אסא כשר, שניסח את הקוד האתי של צה"ל. כשר ביקש להבהיר כי אין פסול בנוסח הפקודה, אלא בפרשנות הניתנת לה. גם הוא וגם אלוף הפיקוד טל רוסו אמרו למפקדים כי עליהם להדגיש בפני פקודיהם שפרשנות רחבה מדי של הנוהל נוגדת את הקוד האתי. בכנס השני השתתפו ביום שני השבוע מפקדי יחידות שדה מדרגת סא"ל ומעלה, ונאם בו הרמטכ"ל בני גנץ, שביקש להבהיר כי נוהל חניבעל אינו מאפשר פגיעה מכוונת בחייל.
"ברור לי שבשנה הקרובה הפורום הזה יעמוד למבחן", אמר רא"ל גנץ לקצינים. "במבחן אישי באירועי ביטחון שוטף, במבחנים אופרטיביים, בצורך להשתנות בהתאם לשינויים האסטרטגיים ובאתגר משאבי גדול מאוד".
"האמירה הברורה היתה שאירוע חטיפה הוא אירוע שצריך למנוע, נקודה", אומר קצין בכיר שנכח בכנסים, "אבל המפקדים הבכירים ציינו שהנוהל הקיים מספק, וכי יש רק לחדד אותו ולהתאימו לגזרות השונות. בסופו של דבר, המפקדים בשטח הם אלו שצריכים להפעיל את הנוהל, והם צריכים לעשות את זה ברגישות הראויה. היה דיון מה לעשות במקרה של חטיפה - לירות או לא לירות? ואם יורים - איך יורים? עם אילו אמצעים? הרמטכ"ל אמר שאין תשובה של 'נכון' ו'לא נכון'. אין פתרון בית ספר. צריך להפעיל שיקול דעת. לכל גיזרה יש ההנחיות שלה, אבל ההנחיה הכללית היא שזה אירוע שצריך למנוע, כולל פגיעה באלו שמנסים לחטוף את החייל. ברור שהמשמעות היא גם אפשרות לפגיעה בחייל החטוף, כי הוא נמצא עם החוטפים. זה הולך יחד. בסוף, כל מפקד בשטח צריך לפרש את ההוראה בהתאם לסיטואציה, אבל הכי חשוב, למנוע את החטיפה על ידי פעולה מהירה, קרי, ירי מהיר".
קצין בכיר נוסף אומר: "הדגש שניתן למפקדים הוא שבסופו של דבר, בכוחו של המפקד למנוע חטיפה. עדיף כמובן שהמניעה תהיה מוקדמת, אבל אפשר למנוע חטיפה גם תוך כדי אירוע".
האלוף (מיל') השר יוסי פלד, האיש שניסח את נוהל חניבעל, מתרעם על העמימות סביב הנושא וסבור שהצבא חייב להיות יותר ברור. "צריך להגדיר את נוהל חניבעל כך שהחייל בשטח יבין בדיוק מה מותר ומה אסור. להגיד ש'צריך למנוע חטיפה בכל מחיר' זה לא אומר כלום, ולהילחם על החייל הנחטף גם במחיר הריגתו הוודאית זה לא מוסרי. אסור לקחת החלטה שאנחנו הורגים את החטוף".
אחת הסוגיות הסבוכות שאיתן מתמודד צה"ל היא האפשרות של חטיפת חייל למצרים. ההנחיה הברורה היא למנוע את החטיפה, אבל ירי לעבר השטח המצרי עלול ליצור לישראל בעיה אסטרטגית ולפגוע ביחסים העדינים עם המצרים, בייחוד בתקופה רגישה כזאת. "ברור שאין דין חטיפת חייל ללבנון כדין חטיפת חייל למצרים מבחינת האמצעים שאפשר להפעיל ומבחינת הרגישות", אומר גורם ביטחוני שנכח בכנסים. "להסכם השלום עם מצרים יש רגישות מיוחדת, וצריך להבין את זה בזמן פעולה בשטח. מצד שני, לא תמיד צריך לחצות את השטח כדי למנוע חטיפה, לפעמים מספיק להפעיל אש כדי למנוע את החטיפה. אפשר לירות קדימה. גם בפיגוע האחרון ליד אילת הופעלה אש לכיוון השטח המצרי. צריך גם להבין שבהמשך יהיה קשה להסתער לשטח מצרים בגלל המכשול שבונים שם עכשיו, שנועד למנוע חדירת מסתננים לתוך שטח ישראל".
דגל שחור
החיילים בשטח, כאלה שרק החלו לאחרונה את השירות וכאלה שכבר נקלעו למצבי לחימה במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה, מספרים שעבורם, אין בכלל דילמות. באופן גורף כולם מסכימים שעדיף למות מאשר להיחטף. כך לפחות הם אומרים. "מלחמת לבנון השנייה התנהלה באווירת נוהל חניבעל", מספר א', שלחם במלחמת לבנון השנייה והשתתף בין היתר בקרב בסלוקי. "הרי המלחמה החלה עם הפעלת נוהל חניבעל לאחר חטיפת גולדווסר ורגב, ולכן אף אחד לא היה צריך להגיד לנו כלום - הבנו את זה לבד. הדיבור שהיה בינינו לפני הכניסה לקרב הוא שאף אחד לא נחטף. זה בכלל לא היה נתון לדיון מה קורה אם, כי זה היה ברור לכולם. היו שמועות על חיילים שנהרגו מאש כוחותינו, אבל אני אישית לא הכרתי דבר כזה".
"כל חייל צריך להילחם אם מנסים לחטוף אותו, חייל צריך לדעת שאסור לו להיחטף", אומר קצין בכיר ."חייל צריך לעשות הכל כדי לא להגיע לשבי". לשאלה למה הוא מתכוון במילה "הכל" הוא מסרב להשיב.
מהצד השני נמצאים כמובן ההורים, אלו שצריכים לשאת את המחיר הכבד בשני המקרים - של ילד חטוף או של ילד הרוג. חיים אברהם, אביו של בני אברהם ז"ל שנחטף בידי חיזבאללה בהר דב באוקטובר 2000, מפתיע כשהוא מביע תמיכה בנוהל חניבעל. "כשראיתי את התחקיר המבצעי של חטיפת הבן שלי עם עומר סואעד ועדי אביטן ז"ל, גיליתי שהופעל נוהל חניבעל כדי לסכל את שבייתם. הצבא ניסה לעצור מכוניות שיצאו מכפר שובא, ולמיטב ידיעתי נפגעו 26 כלי רכב מהאוויר, אבל החוטפים כבר לא היו שם. הם הספיקו לנסוע שבעה קילומטרים בתוך לבנון לפני שהיתה להם תאונת דרכים - ואז הם מילכדו את שתי המכוניות שלהם ונמלטו עם הבנים שלנו.
"אם היו אומרים לי שבני נפל מאש כוחותינו במהלך החטיפה זה היה מכאיב ואולי גם מכעיס, אבל הייתי מקבל את זה. המדינה לא צריכה לפעול מנקודת מבט של אבא ומשפחה, אלא מתוך דאגה לכל שבעת מיליון אזרחיה. דינא דמלכותא דינא. תפקידו של חייל הוא להגן על המדינה, והוא עלול ליפול במערכה כתוצאה מכך".
והידיעה שבני היה יכול להיות בחיים אלמלא הירי של כוחותינו, לא היתה מקשה את ההתמודדות?
"היתה מקשה בהחלט. מעל ההוראה הזו מתנוסס דגל שחור, אבל אני חושב שבמציאות הקיימת יש בה סבירות מסוימת. זאת דילמה. חטיפה, שהיא אירוע מקומי, הופכת לפיגוע אסטרטגי שמשנה את מאזן הכוחות של ישראל במזרח התיכון. תסתכלו מה קרה בעקבות החטיפות של בני ושל גלעד שליט. צריך להביא בחשבון גם את הסבל שמצפה לחטוף, למשפחתו ולכל עם ישראל, ואני בטוח שמי שכתב את ההוראה עשה את זה. פקודה כזו קובעת מדיניות, ולמעשה הצבא לוקח אחריות במקום שהמדינאים לא לוקחים".
השר פלד מחדד את דבריו של אברהם: "חטיפת חייל מכניסה את מדינת ישראל לבעיה מורכבת מאוד, ולכן צריך למנוע אותה גם תוך כדי סיכון חיי החטוף, אך בשום אופן לא להוציא אותו להורג. כשהגעתי לפיקוד צפון הגדרתי את נושא החטיפות כאחד האיומים החמורים בביטחון השוטף. אסרנו אז לירות פגזים ונשק נגד טנקים - כי הפירוש של פגיעתם במכונית הוא מוות ודאי. אישרנו רק שימוש בנשק קל לכיוון החוטפים, מאחר שכאן מדובר בסיכון סביר. לעצם האיסור להשתמש בתחמושת מסוימת יש משמעות ברורה: איני רוצה ליטול את חייו של החטוף, אבל אני מוכן לסכן אותם כדי לעצור את החטיפה".
אתה סבור שההנחיות כיום אינן ברורות כפי שהן צריכות להיות?
"אני יכול לספר איך הפקודה נולדה, אבל אני לא יודע איך היא התפתחה מאז ואיך היא מוגדרת כיום. אין לי הגדרה טובה יותר לפקודה ממה שהגדרנו בזמנו".
אתה לא רואה בעייתיות בירי של חייל צה"ל לעבר חייל אחר?
"זה דבר שקיים בצבא ונקרא 'ירי על כוחותינו'. כשכוח נקלע למצוקה, הוא דורש לפעמים שיבצעו לעברו ירי ארטילריה ויוציאו אותו ממצב מסוים. אז נאסור גם את זה?"
"אף חייל לא חשב לסרב"
דן שומרון ז"ל, שהיה קצין אג"ם בצה"ל ואחר כך הרמטכ"ל בשעה שהנוהל הושרש, חזר לא פעם על האמירה: "זה סיכון מול סיכון. שם (בצד השני) עומד מישהו עם אמנת ז'נבה?" הקצונה של אז זוכרת שהדבר גרם להבנה גורפת לכך שיורים בכל מצב וגם בכל מחיר, ואף אחד גם לא חשב לשאול שאלות.
תא"ל (מיל') שמואל זכאי היה מפקד פלוגה בגולני כשנוהל חניבעל צץ אל פני השטח. אחר כך נתקל בנוהל כמפקד החטיבה וכמפקד אוגדת עזה. "הנוהל הזה היה חלק בלתי נפרד מההוויה המבצעית, והחיילים בלבנון ובעזה תודרכו לגביו כל הזמן כפעולת מנע לאפשרות של חטיפה", הוא נזכר.
עצם הדיון הציבורי סביב חוקיותו ומוסריותו של הנוהל מרתיח את זכאי. "אין ספק שעדיף לשאול שאלות ולהטיל ספקות, מאשר לקבל את ההוראות כמובנות מאליהן, אבל מישהו החליט שבעצם אומרים כאן 'אם חוטפים חייל, תירו בו' - וזה ממש לא נכון. צה"ל לא יורה על חייליו, אין דבר כזה. ברור מאליו שכשל טקטי של חטיפת חייל מכניס מדינה שלמה לבעיה אסטרטגית, וצריך לעשות כל מה שאפשר כדי להימנע ממצב כזה. אבל 'כל מה שאפשר' בפירוש לא כולל ירי בחייל. גם אם אתה רואה שחטפו חייל והכניסו אותו לרכב, אתה לא יורה מייד לעבר הרכב. אתה קודם יורה לפניו, כדי שיסטה מהדרך וייעצר - ואז אולי יסתער כוח רגלי שיעצור אותו. הפגיעה בחייל אינה חלק מהנוהל, ואני בטוח שכך מסבירים את זה לחיילים. מה שכן - בסיטואציה שכזו מותר להגדיל את שיעורי הסיכון".
כמפקד, לא נתקלת בחייל שהודיע כי יסרב לבצע את הפקודה, או שהטיל בה ספק?
"כשיודעים להסביר את הנוהל בצורה ברורה ואמיתית, לא תהיה שום התנגדות. אני לא נתקלתי בחייל שחשב לסרב".
"היו שאלות, בוודאי, אבל הבהרנו בצורה חד?משמעית שלא יורים על החטופים, ואז גם הוסרו הספקות", אומר האלוף (מיל') אלעזר שטרן, בעבר ראש אגף כוח אדם בצה"ל, קצין חינוך ראשי ומפקד בית הספר לקצינים (בה"ד 1). "המפקדים בשטח לא רוצים בשום מחיר שחייליהם ייפלו בשבי. לא בגלל הפחד, אלא בגלל המחיר שישלמו עבורם. חיילים, מתוקף תפקידם, מסכנים את עצמם ואת חייהם כדי להגן על האזרחים, ומה שקורה בפועל הוא שמדינת ישראל מסכנת את חיי אזרחיה כדי להגן על חייל. שתלו בחברה הישראלית שקר, שלפיו חיילי צה"ל רוצים לדעת שאם הם ייפלו בשבי ישלמו עבורם כל מחיר, ואם לא - הנוער לא ירצה כביכול להתגייס, וחיילים לא ירצו להילחם. היום אנחנו מבינים שאין שום ירידה במוטיבציה, אפילו לא בבית הספר שבו למד גלעד שליט, למרות מה שמשרדי הפרסום מכרו לנו. נוהל חניבעל הוא דוגמה לזה: החייל אומר, 'אני לא רוצה שתשלמו כל מחיר תמורתי', וזאת הרוח האמיתית ביחידות הצבא".
לדברי שטרן, חידודו של נוהל חניבעל אמור להצביע על שיקום של ערכים, שנדמה כי נעלמו מהנוף הצה"לי. "אני מקווה שיש בצבא חוסר נוחות מכל העסקאות האחרונות, שנעשו כתוצאה מאירועים שבהם לא נורה אפילו כדור אחד: עיסקת ג'יבריל, עיסקת טננבוים, וכמובן, עיסקת שליט. יש כאן דפוס של הליכה קלה לשבי, בלי להילחם, והיא למעשה כישלון צורב של התנהגות המערכת הצבאית. ברגע שאנחנו נלחמים נגד החטיפה, יש כאן מסר אחר. כיום, המפקדים מבינים אילו מחירים המדינה משלמת ועד כמה הגנתה נפגעת אם נחטף חייל ומתבצעת עיסקה. נראה שיש פה רצון מצד הצבא שלא להעמיד את המדינה בדילמה הזאת".
לחברה הישראלית קל יותר להתמודד עם חייל הרוג מאשר עם חטוף?
"למשפחות עצמן קשה יותר להתמודד עם אובדן של הרוג, אבל לצערי בחברה הישראלית, כחברה, זה הפוך - קשה יותר להתמודד עם חייל חטוף. וזה אומר שיש לנו לאן להתקדם".
אין בעיה מוסרית עם ירי לעבר חייל?
"אני נגד ירי ישיר על חייל שלנו. המשמעות של נוהל חניבעל היא שאני לוקח סיכון גדול יותר כדי למנוע את החטיפה. לא מוסרי? יש עסקאות שהן לא מוסריות, ולפעמים המחירים שאנחנו משלמים אינם מוסריים. נוהל חניבעל נולד כריאקציה לעיסקת ג'יבריל. פיקדתי אז על גדוד 202 בצנחנים, ואנחנו, כמפקדים, הבאנו בחשבון שגם אנחנו יכולים להיות ברכב הזה של החטופים שיירו עליו".
"הסכנה היא אמנם חלק מהפעילות הצבאית, אבל כשאתה מסכן את החייל שלך באופן מודע, כדי למנוע חטיפה - זאת אמת מידה לא רצויה", סבור המשפטן פרופ' עמנואל גרוס. גרוס אמר השבוע כי "ירי מכוון, שקרוב לוודאי יביא למותם של החוטפים וגם של החטוף שלך, הוא פקודה בלתי חוקית בעליל. אנחנו יודעים שהירי מסכן את חייו של אדם. אם הכוונה היא למנוע את החטיפה בשל ההשלכות האסטרטגיות, אז לא מדובר בהצלת החייל אלא במשהו בלתי חוקי בעליל. אני לא מוכן לקבל שההשלכות האסטרטגיות מאפשרות את הקרבתו של החייל החטוף. מההיבט המשפטי, אין כמובן שום פסול בפקודה שאומרת שיש לנסות למנוע חטיפה, אבל לא בכל מחיר, ובטח שלא במחיר שמסכן את החייל. לפקודה הזאת היו מתנגדים מלכתחילה, בייחוד שהיא נוסחה באופן לא ברור. זאת פקודה די עמומה, שלא מציינת מה מותר ומה אסור לעשות כדי למנוע חטיפה ומשאירה שיקול דעת רחב למפקדים בשטח. הבעיה הגדולה שלה היא מה שנובע ממנה: ברגע שאתה מודע לכך שהירי שלך מסכן את החטוף, זה לא מוסרי ולא חוקי".
ניסים (סאלם) שלם, מפדויי עיסקת ג'יבריל, ישב שלוש שנים בשבי בסוריה. שובו של גלעד שליט הביתה החזירה גם אותו לימים הקשים ההם. "26 שנה חלפו מאז, ועד גלעד אנחנו היינו השבויים האחרונים שחזרו בחיים. כשהוא חג במסוק מעל מצפה הילה, הרגשתי שוב את אותה ההרגשה שהיתה לי במטוס שהוביל אותי הביתה. קשה יותר לישון עכשיו בלילה, כי כל החוויות שוב צפות ומכרסמות בי".
כששלם ושבעה מחבריו נקלעו למארב בלבנון ב?1982 ונחטפו, נוהל חניבעל לא היה קיים. "בכלל, רק אחרי שעות התברר לצבא מה קרה לנו", נזכר שלם, "ולא היה סיכוי לחלץ אותנו באותו הזמן".
שלם נזהר שלא לטעות במהותה של ההוראה הצה"לית שיצאה בעקבות עיסקת ג'יבריל. "עד היום מספרים לי על הנוהל ואף אחד לא מצטט במדויק מה כתוב בו. הרי יש הבדל בין ירי של נשק קל לעבר גלגלי המכונית לבין פגז טנק שיורים לתוך האוטו".
חוסר הבהירות הזו מפריעה לשלם. "אי אפשר להעמיד דילמה בפני החיילים. יש מקום לשיקול דעת בשטח, כמובן, אבל הפקודות של הצבא חייבות להיות ברורות. אני, בכל אופן, לא שמעתי פקודה ברורה".
אתה מסוגל לדמיין סיטואציה שחבריך היו יורים לעברך בזמן שאתה נחטף?
"כשיוצאים להילחם, יכולים לקרות מקרים קיצוניים, למשל מוות, פציעה או נפילה בשבי. צריך להתמודד עם כל דבר כזה. החברה מתמודדת היום עם סיטואציה של חייל חטוף הרבה יותר טוב מאשר לפני 30-25 שנה. היום אנחנו יודעים להכיר את החיים. אנחנו לא שולחים חיילים למות אלא להגן על חיי העורף וגם על חייהם שלהם עצמם. אף אחד כבר לא מבקש ממישהו אחר למות".
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "פקודת חניבעל לא השתנתה ועודנה בתוקף".
בהכנת הכתבה השתתפה לילך שובל