כמו לדפני ליף - הצעירה שרכבה על גל מחאת הקוטג' ועוררה את הציבור מאדישותו (טוב, טוב, אמנם היו לה מימון ועזרה מפעילים מהקרן החדשה וגם תקשורת שבויה, אך זה עדיין הישג גדול) - גם למנהיג הסטודנטים איציק שמולי מגיע פרס על גיוס אגודות הסטודנטים למחאה החברתית.
מאז "שורת המתנדבים", שניסתה לסייע ב-1951 בקליטת העלייה, לא זכורה אפילו מחאת סטודנטים אחת שלא עסקה רק ב"מגיע לי", בדרישה ליותר סובסידיות, גם כשהובהר שהסובסידיות ממומנות על ידי משלמי מיסים מהמעמד הבינוני-נמוך שלא זכו ללמוד באוניברסיטה.
אולי מפני שהסטודנט הישראלי, אחרי שירות צבאי, ממהר לגמור את לימודיו, וזאת בתנאים לא קלים (וגם חייבים לבלות, לא כן?). זו הסיבה, כנראה, לכך שלבד ממיעוט קולני - רוב הסטודנטים אינם מעורבים חברתית. גם כשהפמיניזם ולימודי המגדר הפכו ללהיט, לא היו סטודנטיות שהפגינו נגד הסחר בנשים. הישגו של שמולי מרשים יותר בהתחשב במנדט הרעוע שלו. רק 18 אחוזים מבעלי זכות הבחירה באוניברסיטה שלו בתל אביב (שהם רק חלק ממספר הסטודנטים) השתתפו בבחירות 2011-2010. הממוצע הארצי היה פחות מ-25 אחוזים. שמולי נבחר ליו"ר האגודה הארצית על ידי נציגי 30 אגודות בהיותו המועמד היחיד.
שמולי מייצג כרגע הלך רוח "חברתי", וגם פופוליסטי, המקובל בקרב סטודנטים במחלקות ל"מדעי" החברה והרוח שעברו אינדוקטרינציה אינטנסיבית של פרופסורים מרקסיסטים. אך לא הוא, ולא הסטודנטים שהוא מייצג, ובוודאי לא ליף וכל חבורת הקרן החדשה לישראל, "פעילי חברה" מקצוענים הרואים עצמם "מהפכנים", עשו דבר במשך שנים נגד הניצול המחפיר של הציבור על ידי האוליגרכיה הריכוזית בפוליטיקה ובכלכלה.
אולי מפני שהריכוזיות הוקמה על ידי השיטה הסוציאליסטית של מפלגות העובדים, שיטה ש"המהפכנים" שלנו מקווים להחזיר לשלטון תחת המסווה של מדינת רווחה. למפלגות נוח בשותפות שבין הון לשלטון - שותפות המאששת את שלטונן. לכן הן העצימו את הריכוזיות. ההסתדרות וארגוני העובדים של המונופולים הם שותפים בכירים בשיטה המעוותת הזו. ברוש ועיני מתואמים להפליא בניצול משלם המיסים. אך "המהפכנים" לא היססו לכרות ברית עם ההסתדרות כדי לעשות בלאגן במשק שממנו יסבלו קודם כל העובדים.
אחרי שמחאת הקוטג' של יצחק אלרוב ועמיתיו זכתה להצלחה עצומה, ניצלו בקרן החדשה את ההזדמנות לרכוב על גל המחאה במטרה שאינה מוצהרת: להחזיר את השמאל לשלטון (כי הוא יקים מדינה פלשתינית ויביא את השלום, כידוע). לכן ליף ושאר המקצוענים של הקרן המציאו את מחאת האוהלים, והחלו מסיתים נגד כלכלת השוק במטרה להסיט את הזעם הציבורי בכיוון הרצוי להם.
אחרי הצלחת ההפגנות הצטרפו אליהן הסטודנטים בראשות שמולי, צעיר נבון, שיש לומר לזכותו כי הוא מנסה למתן את ההתבטאויות של ליף וחבריה. הוא מבין שמרבית הציבור סולד מהן. אך כדי בכל זאת להתחרות עם המקצוענים של הקרן בליבוי הזעם הציבורי, שמולי, מנהיג עם כריזמה של קרמבו, מתוקי כזה, מנסה להיות יותר ליפליף מדפני, תוקפני. הוא סיפר שבדרכו לסיור לימודים בקובה הוא קרא "בשקיקה" את "המדריך למהפכן" של צ'ה גווארה (הרוצח הפתולוגי במחלצות המהפכן). הוא התרשם, ובשובו ארצה, כדי להנהיג את מחאת הסטודנטים, הוא קרא לטרכטנברג להתחבר עם "המהפכן מקורדובה" שהיה לכאורה בנעוריו בארגנטינה.
משחק פוליטי? נקווה. אבל כששמולי מתפאר ש"בכירי המשק מתחננים אלי: אל תחרימו אותנו", מתנפח לו האגו. הוא דוחה את ההזדמנות ההיסטורית שנקרתה לו: לבצע בעזרת הסטודנטים שינוי דמוקרטי אמיתי במשק הישראלי. במקום זאת הוא מסתכן, יחד עם דפני, בליבוי יצרים העלול לדרדר את ישראל לאלימות ולאנרכיה כמו ביוון.