מחלת הילדות של הצדק החברתי בבריאות

מצבנו בתחום הבריאות איננו "סביר" כלל וכלל. ההפך הוא הנכון - אנו מידרדרים לתהום. רמי אדוט משוכנע שאנו חייבים להתעמת עם השאלות הגורליות ביותר בתחום הבריאות. אתם בפנים?

רמי אדוט
01/11/2011

כאשר גבר בן 60 מחדרה נכנס לניתוח כריתת רגל בשל מחלת סוכרת לא מאוזנת, למי זה אכפת? כאשר אישה תקועה בדירתה באופקים עם קשיי נשימה בלילה משום שאינה מעזה להזמין אמבולנס, אין לה אוטו ואין מוקד לילה באופקים, את מי זה מעניין באמת? כאשר קשיש סיעודי מחולון או מטייבה שוכב חסר אונים בביתו בקומה עליונה בלי מעלית, ללא השגחה סיעודית הולמת, ומבלה את אחרית ימיו בהשפלה וסבל, האם הסבל שלו חורג מגבולות המשפחה ונוגע בנו?

נודה על האמת, מרביתנו רוב הזמן בריאים, רוב הזמן עסוקים במאבקי הישרדות או בתחרות כזאת או אחרת. איננו פנויים למחשבה על סבלו של האחר החולה וראשנו לא פנוי לשאלה – כיצד אפשר למנוע או להקל על החולי של האחר בפריפריה? רובנו פשוט מדחיקים. אבל הבעיה איננה רק מבנה הנפש האנושית, הבעיה היא בעיה חברתית ממדרגה ראשונה.

למרות החוק המתקדם – חוק ביטוח בריאות ממלכתי – הפערים בבריאות בחברה הישראלית הולכים וגדלים. בקיץ האחרון קמו מאות אלפי אנשים ויצאו לרחובות בשם הסולידריות ובשם הדרישה לצדק חברתי. רובם ודאי היו חותמים על עצומה התומכת ב"צדק חברתי בבריאות", ועם זאת, האמת היא שסוגיה זו מעמידה מראה לא מחמיאה גם בפני תנועת המחאה.

רבים מן המוחים הזדהו לאחרונה עם מאבק הרופאים והמתמחים - אלה שלכאורה מושיעים אותנו מהצורך לעסוק בסבלו של האחר - אבל הזדהו קצת פחות עם האחר עצמו, ולא התמודדו עם השאלות החברתיות שהוא מציב בפנינו. אין אני כופר בהצדקת מאבק הרופאים או המתמחים, אבל יש להודות שמאבק זה הוא בראש ובראשונה מאבק למען שכר ותנאים. הוא לא נועד באמת ואיננו יכול מטבעו להקיף שאלות מורכבות כמו פערים בבריאות בין מרכז לפריפריה. הגיע הזמן להכיר בכך - לא מהרופאים תבוא הישועה. הרופאים (וגם האחיות, וטכנאי הרנטגן וצוות התחזוקה בבית החולים) יפגשו אותנו כאשר אנו חולים. על כולנו – ולא על הרופאים - מוטל הציווי להציץ לתהום הפערים האדירים והבלתי נסבלים בבריאות ולפעול לסגירתם.

לשלם יותר מס

תושבי באר שבע, הידעתם שתוחלת החיים שלכם נמוכה ב-6 שנים בממוצע מתושבי ערים מבוססות במרכז? העובדה שסורוקה הוא בית חולים מצוין לא עוזרת וגם לא תעזור לכם. אין המדובר בטכנולוגיה, לא בתרופה חדשנית ולא במיטב המוחות הרפואיים. מדובר בחיי היומיום. מדובר בנגישות לתרופות בסיסיות, לאיזון סוכרת ומחלות כרוניות אחרות. ובעיקר מדובר במצב החברתי-כלכלי שהוא הגורם המשפיע ביותר על מצב הבריאות, כפי שמעידים המחקרים בארץ ובעולם.

כ-80% מהציבור הישראלי ודאי יאמר כי איננו מסתפק במערכת הבריאות הציבורית. עובדה, הוא קונה ביטוח משלים מאותן הקופות שאמורות לספק לו ביטוח ציבורי הולם. קניית ביטוח היא אולי סוג של מחשבה קדימה, אבל גם זה איננו הפתרון אלא חלק מהבעיה. שוב אנו תקועים עם עצמנו וגורלנו האישי, חרדים ומקווים לטוב כשהביטוח יעזור ברגע המבחן.

בניגוד מוחלט לדעת ועדת טרכטנברג, ובדיוק כפי שכתב צוות יונה-ספיבק שהוקם כאלטרנטיבה לזה, מצבנו בתחום הבריאות איננו "סביר" כלל וכלל. ההפך הוא הנכון - אנו מידרדרים לתהום. אין ברירה. אנו חייבים להתעמת עם השאלות הגורליות ביותר בתחום הבריאות: אין המדובר בשכר המתמחים, ואפילו לא בשאלה אם תרופה מסוימת לסרטן תהיה או לא תהיה בסל. השאלות הן הרבה יותר בסיסיות ומציבות דילמה קשה בפנינו.

האם אתם, תושבי ישראל, מוכנים לשלם יותר מס כדי להבטיח שגם כשתהיו קשישים, ובמיוחד אם תהיו חלילה קשישים עניים, תוכלו לאכול עם שיניים בפיכם? האם אתם מוכנים להשקיע משאבים כדי שאנשים לא ימותו ממחלות לב בגיל 50 רק משום שהם חיים באזור מסוים בארץ או משתייכים לקבוצה חברתית "נחותה"? האם אתם מוכנים ללחוץ ללא לאות כדי שוועדת הסל לא תצטרך להתחנן כל שנה מחדש לכסף לצורך הכנסת תרופות חדשות? האם אתם מוכנים להקשיב למצוקותיהם הבריאותיות של הישראלים שחיים בחבל הארץ המסתורי הזה המכונה "פריפריה", ואשר למעשה מאכלס את רוב החברה הישראלית?

הכותב הוא ראש תחום הזכות לבריאות באגודה לזכויות האזרח וחבר ב"מטה הציבורי לשוויון בבריאות"

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully