נציגי הקוורטט, המבקרים בימים אלה בפעם המי יודע כמה בארץ, הודיעו כי ישראל והפלשתינים "הסכימו להתקדם לשלב הבא במתווה שנקבע", כלומר שכל צד יגיש בתוך שלושה חודשים את הצעותיו בנושאי הגבולות והביטחון. לפי דובר הקוורטט, "שני הצדדים הביעו נכונות להיות מעורבים במתווה, להתגבר על המכשולים ולהחיש את המו"מ הדו-צדדי באופן ישיר, ללא דיחוי וללא תנאים מוקדמים".
באמת? ישראל אמנם הודיעה שהיא מקבלת את המתווה, אך הפלשתינים הכשילו אותו טרם נחתו כאן נציגי הקוורטט. הצהרותיהם השונות לא הותירו ספק שבפועל ימשיכו הפלשתינים לחבל בכל אפשרות מעשית לחידוש המו"מ הישיר עם ישראל. גם אם אבו מאזן הוא "גורם מייצב", כפי שיש בישראל מי שמגדירים אותו ככזה, "היציבות" שלו ושל שותפיו להנהגה מתבטאת בשנים האחרונות בעיקר בתרגילי הסחה שונים שנועדו להכשיל כל אפשרות של מו"מ. גילוייה של מזכירת המדינה האמריקנית לשעבר קונדוליסה רייס בספרה החדש מאשרים פעם נוספת שאבו מאזן לא הסכים בזמנו לקבל אפילו את הצעותיו הסופר-נדיבות של אולמרט, הצעות שכללו את העיר העתיקה ואת פתיחת הדלת לרווחה להכנסת "פליטים" לישראל.
אבו מאזן פועל כמו שהוא פועל כדי לא לעמוד בפני הדילמה. הוא לא רוצה להיאלץ להשיב ב"כן" או "לא" לדרישות, לפשרות או לוויתורים מצידו, אפילו שמדובר בעניין הפליטים, בעניין ירושלים, בעניין הגבולות ובעניין ההכרה בישראל כמדינת העם היהודי, דבר שנקבע, דרך אגב, כבר בהחלטת האו"ם של 1947.
ערפאת, שמצא את עצמו במצב דומה בזמן ועידת קמפ-דיוויד של קלינטון וברק, בחר בדרך האינתיפאדה האלימה כדי לשבור את הכלים. אבו מאזן מעדיף את האינתיפאדה הדיפלומטית באמצעות הפנייה לאו"ם והמאמצים להכרה בינלאומית במדינה פלשתינית.
בין כה וכה אבו מאזן חש שהוא נמצא במלכוד עצמי מסוים בקשר למתווה של הקוורטט. לכן הוא מוסיף להעלות תנאים מוקדמים שונים, אך בלי לקרוא לילד בשמו. לגירסתו, אין אלה תנאים אלא "הבנות מן העבר שיש לקיימן". במילים אחרות, הפסקת כל בנייה ישראלית מעבר לקו הירוק, הכרה בקווי 1967 כגבולה של המדינה הפלשתינית, ועכשיו גם הסכמה לשחרר מאות מחבלים, נוסף על אלה ששוחררו בעיסקת שליט. מעניין כיצד אבו מאזן היה מגיב ואילו תירוצים נוספים היה ממציא, לו ישראל היתה מודיעה היום, כפי שעשה בזמנו מנחם בגין המנוח, שהיא אכן מוכנה להקפיא את הבנייה ביהודה ושומרון למשך כמה חודשים, בד בבד עם חידוש המו"מ?
אחד הסעיפים במתווה, הדורש מכל צד להגיש כבר עכשיו את "ההצעה שלו בנושא גבולות וביטחון", טומן בחובו סיכונים מבחינת ישראל. מה גם שהוא סותר את העיקרון של שלילת התנאים המוקדמים. על ישראל יהיה, אפוא, לעמוד על כך שפירושה ההגיוני והמעשי של דרישה זאת הוא שעניין הגבולות העתידיים, נוסף על אינטרסים לגיטימיים אחרים שיש לנו, יהיה פונקציה ברורה של שיקולי הביטחון. כשם שקבעה בזמנה גם החלטה 242 של מועצת הביטחון.