אמש היה ליל-מראה למציאות הבלתי אפשרית, אפילו ההזויה, שאליה נקלעה ישראל. בגן יבנה ודרומה בואכה באר שבע התגודדו כמיליון בני אדם במקלטים ובחדרים ממוגנים. הגנתם מצויה בתהליך של שיפור, אבל ייצור כיפות הברזל יואט - במקום שיואץ - עקב קיצוץ 3 מיליארד שקלים מתקציב הביטחון.
אותו קיצוץ הוא אחד היעדים שהמחאה החברתית שמה לה למטרה ונענתה בדו"ח של ועדת טרכטנברג, שעוד אחד מפרקיו יאושר היום בישיבת ממשלה המתכנסת בצפת. כאשר התקהלו מפגיניה לפגישת מחזור לאחר הפסקה, היו שם כ-20 אלף מוחים, לפי הערכת המשטרה. לא מספר זניח, אבל פחות מכפי שקיוו המארגנים.
קיים קשר בין שני האירועים, אם כי הוא נסתר מן העין. בשניהם ניכרת היסחפות אחרי נטיית הלב במקום בחינה מדוקדקת של המצב בשטח.
מן הרגע שבו דרכו רגליו של גלעד שליט על אדמת ישראל נמצאו פרשנים ומומחים, שפיטפטו את עצמם לדעת כאילו ייתכן שחמאס הופך לממשל אחראי ומבוגר בעזה ובעתיד ניתן יהיה להידבר עם ראשיו. חמאס אכן שולט ברצועה וכאשר לפני שחרור המחבלים בעיסקת שליט היה מעוניין להרגיע את הזירה, לא נורו טילים. אחרי ביצוע העיסקה המצב השתנה, וחמאס פחות יעיל במניעת ירי שיוזמים ארגוני טרור קיצוניים ממנו לעבר ישראל.
שלושה טילי גראד נורו בשבוע שעבר, ואתמול שוב נאלץ צה"ל לשגר את חיל האוויר לפגוע בחוליית ירי, ובתגובה נורו עשרות טילים לעבר ערים בנגב המערבי. כל ההערכות הוורודות נגוזו כלא היו.
הוא הדין במחאה. מנהיגיה העריכו כי יגרפו לרחובות מאות אלפים למרות שהממשלה טוענת כי היא מוכנה לצעוד לקראתם, ואף צריכה את סיועם כדי לחסום את גלי השדולות של האינטרסים הגדולים המבקשים לסכל את הרפורמה של ועדת טרכטנברג. היום היא מתכוונת לאשר עוד פרק מן ההמלצות בישיבה נדירה בצפת, אבל נתקלה בקבלת פנים חמוצה של דפני ליף וחבריו.
משבר הזוגיות שבין הציבור לבין הממשלה טומן בחובו שתי אפשרויות. האחת היא שיש מקום לשימור המסגרת על ידי מקצה שיפורים, שבפועל רואה ביישום חיובי של מסקנות טרכטנברג מין הסדר ביניים משביע רצון משני צידי המתרס לתקופה מוגבלת. האחר הוא לעמוד על מתן גט וניתוק החבילה ופרימת ההידברות בין הצדדים, ונראה כי מנהיגי המחאה בחרו דווקא באפשרות זו.
גורמים מרכזיים הבוחשים מאחורי הקלעים של המחאה החברתית מעדיפים את נתיב ספר הכריתות. הם רוצים בהדחת הממשלה, לא בפשרותיה. על רקע הירי הנמשך לעבר יישובי הדרום ואכלוס כמיליון תושבים במקלטים נראית ההפגנה כאירוע שאינו במקומו. לא אמש.