בשם האב ועל חשבונו

מה לא סיפר גלעד שרון בראיון עם צאת ספרו על אביו? כמה כסף חוסכת המשפחה מהחלטתה שלא להעביר את האב לחווה. איך שולחים שופטים את המתדיינים למגשר שהורשע במרמה ומילה אחת על טל מור

מוטי גילת

טוב, אז מה מספר לנו גלעד שרון, הבן של, במסגרת מאמציו לקדם את מכירת ספרו על אביו "חיים של מנהיג"? שהוא הביא לאבא לבית החולים חביתה עם נקניק בלחמנייה כי אבא אוהב חביתות; כי אבא אמר לו פעם - "אם לא אתעורר מההרדמה צריך רק לתת לי להריח את החביתה, ואז אני קם מייד"; כי הוא, גלעד, היה זה שהגה למעשה את תוכנית ההתנתקות; והדובדבן הקטן?קטן שבקצפת - אביו שונא המתנות סירב לקבל במתנה סוס ערבי מעבדאללה מלך ירדן.

"במשרד ראש הממשלה יש מרתף", אמר שרון למלך הירדני, על פי בנו, "ושם שומרים את כל המתנות. מה יעשו עם המתנה הזאת - יקשרו במחסן את הסוס? מי יאכיל אותו ומי יטפל בו?"
אני ועמיתיי עוזי דיין ומיכל שבת לא מטילים כמובן ספק באמינות סיפורי החביתה והסוס והזיכרונות של שרון מפעולות התגמול. גם לא בסיפורי הבן על שיגעון הגדלות של האלוף גורודיש המנוח, ושיחותיו עם אביו ואמו. ברשות הבן מצויים הררי מסמכים, פתקאות וחומרים מעניינים אחרים והוא מזמין את הציבור לצלול איתו לתוכם. ארגזים של ניירות ופנקסים שאריאל שרון שמר לעצמו משך שנים, כמו מנהיגים אחרים, ועכשיו הם סייעו לגלעד בכתיבת הספר.

העתיד כבר כאן

הבדיקה החכמה שמאתרת סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי

לכתבה המלאה

אנחנו מאמינים גם שגלעד שרון נשא את עיניו לשלום עם הפלשתינים, כשאביו כיהן כראש הממשלה, ושהוא נושא את עיניו להסכמי שלום איתם גם עכשיו. שהרי מי אנחנו שנשאל שוב איך קרה שבעיצומה של חקירת האי היווני, כשאינסוף ראיות, הקלטות, חשבונות ומסמכים מפלילים לכאורה סגרו על האבא והבנים, נולדה פתאום תוכנית ההתנתקות? איך קרה שדווקא אז החליטה המשפחה שמוכרחים לפנות מהר את גוש קטיף? כמה פעמים היינו עדים לצירוף מקרים כזה?
איך קרמה האתרוגייה הזאת עור וגידים בדיוק כשהחבל של המשטרה התחיל להתהדק על צווארם של האב ושני הבנים ובחשבון הבנק של גלעד נמצאו 18 מיליון שקלים? איך כל זה קרה אחרי שעקבות הכסף הובילו אל המיליארדר האוסטרי, מרטין שלאף, החשוד במתן שוחד לראש הממשלה; אחרי שהמשטרה הניחה יד על מסמכי פרשת סיריל קרן; אחרי שאבא שרון שוחח בטלפון עם ממליך המלכים דאז בליכוד, דודי אפל, תחת אוזניה הכרויות של המשטרה, והסתבך בחשדות נוספים?

קראנו כמה קטעים מהראיון שהעניק גלעד שרון ל"ניו יורק טיימס" וגילינו שהבחור השתקן הזה, שלא פצה את פיו בחקירותיו במשטרה, ושאפילו בוקר טוב לא טרח לומר בשעתו לחוקריו - דווקא יודע לדבר. הוא יודע לספר, לבקר, להתראיין בטלוויזיה, לנתח מצבים שונים, להאיר ולהעיר - בקיצור, כשהוא רוצה, הוא יודע לפתוח את הפה ולירות בצרורות. טיפש הוא בפירוש לא.

ובכל זאת, קטע אחד בראיון העיתונאי, זה שעוסק באשפוזו של אביו, אינו מלא בלשון המעטה. גלעד מספר שפעם אחת בלבד הוסע אביו מבית החולים לחווה, והוא מביע תקווה שהאב בן ה?83 יחזור הביתה באופן קבוע.

מדוע זה לא קרה עד עכשיו? יש לו כמובן תשובה מוכנה: "הביורוקרטיה הישראלית". עם כל הכבוד, גלעד מטעה את הציבור. זה לא הסיפור. הביורוקרטיה אינה הסיבה.
בזהירות המתבקשת אציע כאן סיבה אפשרית אחרת: העברת האב החולה לחווה כרוכה בהשתתפות כספית של המשפחה. את הרעיון הזה, אפשר להעריך, לא אוהבים שני הבנים. הגימלה של האב היא גורם משמעותי בטור ההכנסות של החווה וקשה להם לוותר על הכסף הזה.

יש מי שאומר באירוניה דקה: הם מתנהגים עם אביהם כאילו היה אחד הענפים הכי יציבים והכי מכניסים של חוות השקמים. הם לא רוצים לכרסם בענף הזה.

חצי מיליון שקלים בשנה

רגע לפני פיזור הערפל בעניין עלות אשפוז אבא שרון, מתבקש כאן משפט הקדמה והבהרה שלי ושל עוזי דיין ומיכל שבת: יש לנו הרבה כבוד לאריאל שרון כאלוף בצה"ל, כחבר כנסת, כשר וכמובן כראש הממשלה. הוא תרם רבות למדינה. הסתבכותו בפרשיות המכוערות השונות, שהפכו לחקירות משטרה, אינה יכולה למחוק את פועלו ואת מעשיו האחרים.

לכן אנחנו יוצאים כאן להגנתו. לכן אנחנו מזכירים לציבור שראש הממשלה לשעבר אינו אשם בכך שהשאירו אותו בבית החולים שיבא ללא צורך וסיבה אמיתית. עמדת בית החולים בנושא, שקיבלה ביטוי בישיבת ועדת הכספים של הכנסת, כבר אינה בחזקת סוד.

"אילו הוא היה ער ויכול היה לדבר", לשון גורם רפואי פנימי, "אני בטוח שהיה מבקש לשוב לחווה. אין לי ספק שהיה דורש להחזירו למקום הטבעי שלו - לשבילי החווה, לרפתות, לעגלים, לערימות החציר. שם הוא צריך להימצא היום ולא בחדר המבודד והמאובטח בשיבא".

שש שנים שוכב כבר שרון במחלקה למונשמים כרוניים, שבסך הכל יש בה שמונה מיטות, מחובר למכונת הנשמה. שש שנים הוא מאושפז לבדו בחדר המיועד לשני מאושפזים כשקופ"ח נושאת כמקובל בכל העלויות: תחילה בסכום של כ?450 אלף שקלים בשנה, וכיום בכחצי מיליון שקלים. המשפחה, שלא השתתפה עד כה בהוצאות אחזקתו, אינה ממהרת עכשיו להחזירו הביתה. חבל לה כאמור על הכסף.

לפני יותר משנה, כשהנהלת ביה"ח מאסה באובדן המיטה הנוספת בחדרו של שרון, לה נזקקים חולים אחרים; כשנציגיה הסבירו לבניו של שרון כי מבחינה רפואית יכול המונשם לקבל את הטיפול הרפואי בביתו - השמיעה המשפחה קולות של 'אבא תיכף חוזר הביתה ואנחנו מאוד מעוניינים שזה יקרה מהר'. רבים האמינו להם.

אלא שלמעט אקט חריג של הסעת שרון לחווה לסוף שבוע, על חשבון בית החולים כמובן ובליווי של הצוות משיבא, לא קרה דבר. בניגוד לרושם שעלה מקריאת כמה ידיעות בעיתונים, שרון עדיין שוכב באותו חדר בשיבא ובאותו המצב. הוא לא בחווה.
למה באמת הוא לא הועבר עדיין אליה? ניחוש לא פרוע: מהלך כזה כרוך בהוצאות הכספיות שיוטלו על הבנים. שרון אמנם נהנה מפנסיה נאה כאלוף בצה"ל, כחבר כנסת, כראש ממשלה - בסך הכל כחצי מיליון שקלים נטו בשנה - אך בני משפחתו אינם ממהרים להשתמש בתשלומי הגימלה האלה, השייכים לו, כדי להיטיב איתו. הם בחורים מאוד מחושבים.

המשפחה חוסכת כסף

לכאורה אנחנו מתחילים לחדור כאן לצנעת הפרט. לכאורה בלבד, כי שאלת מימון אחזקת ראש הממשלה לשעבר בבית חולים או בביתו הפרטי על חשבון משלם המיסים, היא נושא בעל היבט ציבורי. שרון הציבורי גובר כאן על שרון הפרטי - ודאי אחרי שהמשפחה היא שביקשה להחזירו הביתה בהנחה שהיא לא תישא בהוצאות. ודאי אחרי שוועדה ציבורית בחנה את הנושא בקפידה ואיכזבה אותה.

מסקנתה הראשונה של הוועדה, שנחשפה באוגוסט השנה בוועדת הכספים של הכנסת: יש להעביר את שרון לאשפוז רפואי קבוע בביתו. מסקנתה השנייה, שנסמכה על תחשיבי המשפחה: עלות הטיפול בשרון תהיה בין 1.1 מיליון שקלים ברף הנמוך ל?1.8 מיליון שקלים בשנה ברף הגבוה - תלוי כמה אנשי צוות רפואי יופקדו על החולה דרך קבע.

ועוד מסקנה שאותה, מותר לנחש, המשפחה אינה אוהבת: היא והמדינה יישאו שווה בשווה בהוצאות הטיפול והאשפוז - אלה שמעבר לחצי מיליון השקלים הנשאבים מקופת החולים. הגיע רגע האמת.

כלומר, במקרה הטוב יצטרכו גלעד ועמרי שרון להוציא מהכיס המשפחתי 300 אלף שקלים בשנה; במקרה הרע, כ?600 אלף שקלים. היות שהפנסיה הכוללת של האב החולה עומדת על כחצי מיליון שקלים בשנה - הם מסוגלים לעמוד בכך. מסוגלים אבל בינתיים לא ממהרים להכניס את היד שלהם לכיס. הם קיוו, מותר להעריך, שהמדינה תישא בכל ההוצאות, ופתאום הסבירו להם שלבור יש תחתית.

מה קרה מאז קבלת ההחלטה, שאושרה לפני כשלושה חודשים בוועדת הכספים של הכנסת? אבא שרון, שהבן גלעד מרבה לבקר אותו והבן עמרי קצת פחות, לא הוחזר עדיין לחווה. לילדיו המסורים, מתברר עכשיו בוודאות, לא בוער. אבא ממשיך לשכב בבית החולים, באותו חדר סגור החסום בפני חולים אחרים, והכסף נשאר במשפחה.

בשיבא לא כופים עדיין על הבנים לקחת את אבא הביתה. רק רומזים להם רמזים עבים. מחכים שסוף סוף הם יתביישו ויקבלו את ההחלטה הזאת בעצמם (עמרי שרון סירב להשיב על שאלות העיתון וגם ביה"ח בחר לא להגיב).

חלם בבית המשפט

מה הייתם עושים לו שופט היה שולח אתכם ואת הצד שכנגד לבורר או למגשר, ובסוף ההליך הייתם מגלים שהאיש שחרץ את גורלכם הוא בעצם רמאי סדרתי? מה הייתם עושים כשהיה מתברר לכם שמנהל בתי המשפט, השופט משה גל, שמע על הבעיה ועדיין אינו מבין את חומרתה?

הייתם, אני מנחש, פולטים צרור אמירות בגנות המערכת המשפטית שלעיתים מתנהלת כאילו איבדה את שפיותה. הייתם מצטרפים לרגע לבני בליעל, המבקשים למרוט את נוצותיה מטעמים זרים, לעיתים מושחתים ממש, ושואלים מעל לכל במה איך דבר כזה יכול לקרות?

את השאלה הזאת שאלה השבוע גם מיכל שבת בעקבות תלונה שקיבלה מאלמוני, "שוחר צדק" כלשונו, מאזור הצפון.
הסיפור בתמצית: רו"ח ומשפטן מנהריה ששמו אלי אייל, הרשום במאגר הבוררים והמומחים של מערכת המשפט, הורשע במעשי מירמה חמורים. אייל הונה את רשויות המס בסכום של כמה מאות אלפי שקלים, דיווח שנים דיווחים שקריים לרשות המיסים, הודה בכך בפני שופטת השלום בחיפה, אורית קנטור, ונידון לחמישה חודשי מאסר בפועל.

בדיקה פשוטה העלתה שאייל הוא אכן רו"ח ומשפטן שפתח אתר ומציג את עצמו בין היתר "כחוקר לאיתור תרמיות, מעילות, אי סדרים, והברחת נכסים". לא פחות. הבדיקה העלתה ששופטים אכן מפנים אליו צדדים מתדיינים; שהוא רשום במאגר הבוררים והמגשרים; שהוא משמש עד מומחה בבתי משפט בנושאים אזרחיים שונים; והעיקר - שהוא הורשע בדין והשופטת קנטור מתחה על מעשיו ביקורת קשה. לחשוב שהמורשע הזה שימש בורר ומגשר בישראל - בלתי נתפס ממש.

איך ייתכן שאחד כזה יסתנן למערכת? ייתכן. שבת בדקה ומצאה כי אין שום מסננת אמיתית לבחירת מגשרים ובוררים המשרתים את בתי המשפט. לתדהמתה גילתה שכבר בשנת 2002 הורשע אייל בפלילים, נידון למאסר על תנאי ואחרי הרשעתו המשיכו שופטים להפנות אליו מתדיינים לגישור או לבוררויות. היא גילתה שגם אחרי הגשת כתב האישום השני שלו ובמהלך משפטו איש לא הזהיר את השופטים מפני הפניית מתדיינים אליו.

אבל המדהים מכל בסיפור הזה הוא תגובת הנהלת בתי המשפט בראשות השופט משה גל על שאלותיה של שבת. "המערכת אינה מוסמכת ואינה מנהלת רשימה סטטוטורית של בעלי תפקידים בשכר, ואף אינה עוסקת בשום היבט של הסדרת הנושא", כתבה הדוברת. "מינוי בעלי תפקידים בשכר מתבצע על פי שיקול דעת של בית המשפט בכל תיק לגופו ועל פי רוב בהסכמת הצדדים ועל דעתם".
לקרוא את עמדת גל ולתפוס את הראש: הנהלת בתי המשפט אינה מוסמכת לטפל בבעיה? אם לא היא, כבודו, מי כן מוסמך? מי כן צריך לבער ולעקור את העשבים השוטים?
אינך מסוגל להוציא הנחיה פשוטה האוסרת על שופטים להשתמש בנאשמים ובעבריינים מורשעים כבוררים, כמגשרים וכעדים מומחים מטעם בית המשפט? אנשיך אינם מסוגלים להכין רשימה שחורה של עורכי דין ורואי חשבון מורשעים ולהעביר אותה לכבודם? אפילו את המינימום הזה קשה לך לעשות?

גל, עושה רושם, אינו מבין שהיה עליו לסגור מהר את הפרצה, להוציא הנחיות מתאימות, לברר איך קרה שנוכל ונאשם במעשי מירמה לא נפסל על הסף מייד כשהוגש נגדו כתב האישום הראשון. עד לרגע זה הוא מתנהג כמי שאינו מבין שהוא תורם בכך לפגיעה באמון הציבור בשופטים. הוא אינו מבין שכאן בעצם מתחילה הבעיה.

שחקן הרכש של לוד

ליבי ליבי עם תושבי העיר לוד שהממשלה הנוכחית, כמו אלה שקדמו לה, אינה מציבה אותה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה. בעיר הזאת שולטים עזובה ומעשי פשע והעירייה המקומית, שקנתה לעצמה שם של חממת שחיתות, פלילית או ציבורית, אינה מחוללת בינתיים מהפך של ממש.

את מי הציבה ממשלת נתניהו לפני כשנה בראש הוועדה הקרואה שאמורה להנהיג בעירייה ובעיר סדרי מינהל תקינים? את מאיר ניצן, ראש עיריית ראשון לציון לשעבר, שהורשע בשעתו בהפרת אמונים. עכשיו הגיע לעירייה שחקן רכש חדש מהרצליה, מוטי פוסלושני, הציג את מועמדותו לתפקיד מנהל אגף התפעול, ובשקט בשקט נבחר לתפקיד.

למה בשקט? כי פוסלושני הוא במקרה עובד ציבור שלפני כמה חודשים נתפס עם אשתו גונב מזכרות מחדר שבו שמורים חפציהם של הנספים במחנה אושוויץ. הוא נעצר בנמל התעופה בוורשה, היה כלוא יומיים, וחזר לארץ מצויד בהתנצלות על מעשיו ובתירוץ העלוב הבא: הוא חשב שאולי יעביר את המזכרות שגנב ליד ושם.

פוסלושני היה מנהל אגף בעיריית הרצליה, וכמתבקש מהסתבכותו בגניבה נאלץ לסיים את תפקידו. לאנשים כאלה אין מקום בשירות הציבורי - גם לא בלוד. אבל ועדת המכרזים בלוד בראשות ניצן חיבקה בחום את שחקן הרכש וקלטה אותו בעבודה. כשמיכל שבת ביקשה להבין איך זה קרה - היא נענתה כך: "הוועדה התרשמה שהמדובר לכל היותר בטעות בתום לב שעליה התנצל פוסלושני. היא החליטה לבחור בו בשל ניסיונו הרב".

במילים אחרות: אצלנו גנב כן יכול להיות משרת ציבור. אנחנו פח אשפה. זה אחד ההבדלים בין לוד להרצליה.

העונש בתיק טל מור

למה יש לי תחושה שאילו הורשע טל מור, 26, בדריסה מחרידה של רוכב אופניים ששמו לא היה שניאור חשין, ושאביו לא היה שופט ביהמ"ש העליון בדימוס, הוא לא היה נשלח על ידי הרכב השופטים בראשות זכריה כספי ל?12 שנות מאסר בפועל?
מדוע אני חי בתחושה שהעונש שהיה נגזר במקרה כזה על הנהג השתוי - זה שהפקיר את הנדרס המדמם על הכביש, ברח מהמקום וניסה לשבש את חקירת המוות - היה שבע שנים בלבד, שש, אולי חמש, ואצל שופטים מסוימים ספק אם היה מגיע לארבע שנים?

כי עונש של 12 שנות מאסר, מוצדק בעיניי על מעשים כאלה, אינו מקובל בישראל. כי בארץ לא מייצרים רוב השופטים ענישה מרתיעה מתבקשת. כי לעיתים קרובות הם מתנהגים כחברים בוועדה לרחמנות ציבורית. כי רחמיהם נכמרים לעיתים דווקא על הפושעים ולא על הקורבנות. כי חלק מכבודם, עם כל הצער, חיים כאילו על פלנטה אחרת.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully