וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

20 שנה לוועידת מדריד: ההיית, או חלמנו חלום?

טל שלו, כתבתנו המדינית

28.10.2011 / 8:00

יצחק שמיר לא זכר הרבה מהנאומים ההם, שבמהלך חלקם שקע בשינה ערבה. משתתפי ועידת השלום המפורסמת נזכרו השבוע בכינוס הססגוני של 1991, ואינם בטוחים שהישגיו שרדו את מבחן השנים

בשדה התעופה במדריד ממתין בהתרגשות העיתונאי מוני מושונוב, בציפייה ללכוד רגע היסטורי: כינוס ועידת שלום בינלאומית. הימים היו ימי פוסט-מלחמת המפרץ, וכוכבי "זהו זה" היו בשיא הצלחתם. אחרי שבידרו את הציבור הישראלי במקלטים, ואחרי הבאבא-בובה, גם ח"כ אליהו בן-אלישר הועלה על המוקד הסאטירי. "לא יעלה על הדעת שנדבר על של--- תמורת שט---", אמר חבר הכנסת ללא הרף, והתחמק בעקביות משימוש במלים הפשוטות: שלום ושטחים.

אך לא רק ב"זהו זה" הבינו שבתוך הטקסיות החגיגית, שעטפה את ארמון המלוכה במדריד, שם התכנסו ב-31 באוקטובר 1991 נציגי ישראל ומדינות ערב סביב שולחן אחד, לא התקיים דיון מהותי בין הצדדים - והס מלהזכיר שטחים תמורת שלום. 20 שנים אחרי הכינוס ההיסטורי, הראשון מסוגו מאז 1949, מעריכים רבים כי מה שנותר מ"מורשת מדריד" אינו שלום ואינו פיוס; מלבד זיכרונות וחוויות, מסתמן שההישג העיקרי של הוועידה היה עצם קיומה.

יצחק שמיר בנאום בוועידת מדריד, 1991. סער יעקב, לשכת העיתונות הממשלתית
הוועידה הייתה ההישג הגדול ביותר של יצחק שמיר, אך מה ישראל השיגה במדריד?/לשכת העיתונות הממשלתית, סער יעקב

אם לאמץ את דבריו של ראש הממשלה לשעבר, מנחם בגין, שאמר כי השלום הוא סופן הבלתי-נמנע של מלחמות, הרי שהסיפור על ועידת מדריד מתחיל כמה חודשים קודם לכן. בשלהי מלחמת המפרץ, ארצות הברית, מעודדת ומחויבת להצלחת הקואליציה שהקימה עם מדינות ערב, החליטה שהגיע הזמן לטפל ברצינות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. "חלון הזדמנויות", הגדירו אז בממשל את המצב המדיני. אבל במזרח התיכון, תכניות לחוד וביצוע לחוד. רק ניסוח מכתב ההזמנה לוועידה דרש שבעה חודשים של מסע דילוגים באזור.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

פריצות הדרך, הטיפולים ומה צופן העתיד? כל מה שצריך לדעת על סו

בשיתוף סאנופי

מישהו יודע את מספר הטלפון בבית הלבן?

שר החוץ האמריקאי, ג'יימס בייקר, לא ליקק דבש במגעים עם שמיר, שהתנגד לוועידה בינלאומית מחשש ל"טריבונל בינלאומי" שיבודד את ישראל", והתעקש על מו"מ ישיר בלבד; במקביל, הקפיד שמיר לקבל את פניו של בייקר בהעלאת התנחלויות חדשות על הקרקע. בוש ובייקר נאלצו לאיים לקצץ אץ כספי הערבויות לקליטת העלייה מברה"מ, אם ישראל לא תעצור את הבנייה ולא תשתתף בוועידה. בייקר לא היה פראייר: באחד מניסיונות השכנוע שלו, נופף מול מצלמות במספר הטלפון של הבית הלבן, וקרא לישראל ולערבים: "תצלצלו כשתהיו רציניים".

"הממשל של בוש האב היה קשה ביותר", סיפר השבוע שר התשתיות, עוזי לנדאו, אחד מבכירי הימין שהתלוו לשמיר למדריד, על התקופה שנחשבת כנקודות שפל ביחסי ישראל-ארה"ב. "בסופו של דבר, שמיר הצליח להוביל לוועידה בינלאומית, בלי תנאים מוקדמים, ובלי סמכויות כפייה כלשהן, כשאש"ף אינו מיוצג באופן עצמאי אלא כחלק מהמשלחת הירדנית. כל העולם ראה אותם מחוץ לוועידה, מתדפקים על דלתות, מעבירים פקסים בין תוניסיה למדריד", נזכר לנדאו. האמריקנים, מצדם, פרגנו לישראל, במכתב ביטחונות לפיו אינם תומכים בכינון מדינה פלסטינית, ובהצהרה כי מטרת הוועידה אינה להביא את ישראל למו"מ ישיר.

בבית שאן נעלבים, במדריד נרדמים

שמיר לא היה נלהב לבוא למדריד למרות שהתעקש לעמוד בראש המשלחת. מאחור, בישראל, נותר שר החוץ, דוד לוי. הוא צפה מבית שאן, בטלוויזיה, בשרי החוץ של סוריה, ירדן ומצרים, שזכו לעמוד בראש המשלחות שייצגו את ארצותיהן. "שמיר מאוד לא רצה שהנאום שיינשא ייכתב בלי השפעתו, ובלי המסרים האישיים שלו", אומר יוסי אחימאיר. הוא כיהן כראש לשכת ראש הממשלה בזמן הוועידה ושימשש יד ימינו של שמיר. השבוע הוא נזכר בימים ההם, שפורשו כהבעת חוסר אמון גדולה מצדו של שמיר בשר החוץ שלו. "היה לו חשוב להעביר מסר, שמייצג בדיוק את אמונותיו ואת הדרך לפיה הוא מנהיג. הוא לא רצה לתת לשר החוץ לכתוב את הנאום הזה - הוא הציע לו להצטרף אליו, אבל לוי בחר להישאר בבית, כי היה עלבון".

ולמרות ההתעקשות הידועה של שמיר, את חלק ניכר מזמן הנאומים הטקסיים בוועידה, בילה ראש הממשלה בתנומה - כפי שקלטו המצלמות, למשל, בזמן נאום הנציג הלבנוני; אפילו כשנאם מנהיג ברית המועצות, מיכאיל גורבצ'וב, היה שמיר במחוזות אחרים. "שמיר ראה בכל הוועידה כמארב, הוא בכלל לא רצה להיות שם", אמר השבוע שר החוץ לשעבר, שלמה בן עמי, חבר במשלחת הישראלית למדריד. "אחרי שגורבצ'וב נאם, ניגשתי לשמיר ושאלתי אותו לדעתו. 'אני לא יודע, ישנתי', ענה".

בזמן נאומו-שלו, שמיר דווקא התעורר. "הנושא אינו שטח - אלא עצם קיומנו", קבע בתקיפות, והתייחס לזכות היהודית בארץ ישראל, לציונות ולנכונות ישראל לבחון שלום צודק. "זה היה אחד הנאומים החשובים בתולדות מנהיגי ישראל, וללא ספק מהחשובים בתולדות יצחק שמיר", אומר אחימאיר. "זה היה נאום שמושיט יד לשלום, אך מדבר בצורה גלויה, לאומית ושקופה על עמדות. לא היה שם ניסיון לטשטש דבר".

אך שר החוץ הסורי, פארוק א-שארע, היה זה שהצליח להוציא את שמיר משלוותו, כשהציג את תמונתו של ראש הממשלה כלוחם לח"י, וכינה אותו טרוריסט. א-שארע, נקלע לעימות עם עיתונאים ישראליים, וכאשר סירב לשאלתה של עיתונאית צעירה בשם אילנה דיין, הותקף מיד על ידי הפקידים מירושלים. שמיר אמר: א-שארע חצוף, בן אלישר אמר: זה היה כ"נאום גבלס".

ביבי וחנאן, מלחמה בחליפה עסקית

לשמיר לא הייתה חיבה מיוחדת לאור הזרקורים. וכך, זכה בן לווייתו, סגן שר החוץ בנימין נתניהו, להציב עצמו בחזית ההסברה בימי הוועידה. עיני העולם כולו היו נשואות למדריד: המשלחת הישראלית הקימה "אוהלי הסברה" בארמון המלוכה ובמלון בו לנה. נתניהו, אז בן 42, נענה למבול של פניות מ-4,600 העיתונאים שנכחו בוועידה. באנגלית רהוטה, תוך שימוש ביכולות הרטוריות בהן נודע, נופף נתניהו בעותק ממסמך אש"ף שקרא לחורבן ישראל, וביקש "לקרוע את נייר השנאה ולחתום על נייר השלום". בראיונות עמו הדגיש כי הוא "מסתובב ומחפש אחר נציגים ערביים שילחצו את ידו".

אבל לנתניהו הזדמנה יריבה לא-צפויה; בניגוד לתדמיתו האוריינטלית של יאסר ערפאת, חבוש הכאפייה, דוברת המשלחת הפלסטינית, חנאן עשראווי, באה למדריד חמושה אף היא באנגלית נטולת רבב, ולבושה חליפה עסקית. אפילו ראש לשכת העיתונות הממשלתית, יוסי אולמרט, נאלץ להודות אז כי "חנאן עושה עבודה טובה למדי". התקשורת העולמית נהנתה ללבות את האש בין נתניהו ועשראווי, שידעו, שניהם, לנצל היטב את המצלמות כאמצעי לוחמה חדש, והתחרו על זמן המסך בטלוויזיה האמריקנית. מי ניצח? תלוי את מי שואלים. "נתניהו הוביל את ישראל לניצחון גדול בקרב ההסברתי", קובע אחימאיר, לכל הפחות. "אלה היו ימיו הגדולים ביותר".

בין אז להיום, אולי בעצם מה שצריך כאן זו ועידה בינלאומית?

מה שקרה בחודשים שאחרי הוועידה הוא שיעור קצר בפרק ההיסטורי של יחסי ישראל והפלסטינים; שיחות דו צדדיות נפתחו בוושינגטון בין ישראל לסוריה, לבנון והמשלחת הירדנית-פלסטינית. ממשלת שמיר נפלה אחרי כמה חודשים בעקבות פרישת מפלגות הימין, ושנתיים לאחר מכן גיבשה ממשלת רבין את הסכמי אוסלו בערוץ חשאי. גם הסכמי השלום עם ירדן נחתמו, ב-1994. ומי זוכר שלא היה כאן מקדונלדס? בשנים שאחרי מדריד חלה פריצת דרך משמעותית במעמדה הבינלאומי של ישראל, שכללה כינון יחסים דיפלומטיים עם סין והודו, והקלות בחרם הערבי על ישראל. ב-1992 גם שוחררו יהודי סוריה, בעקבות בקשה אמריקנית מאסד, כמחווה כלפי ישראל.

"שמיר היה אחרון האריות ברשימת ראשי הממשלה שעמדו חסונים ואיתנים", אומר השר לנדאו. "למרות הלחץ הברוטלי, הוא ידע לדאוג לתהליך מדיני, אבל גם לשמור על שסתומי הביטחון של ישראל". לנדאו מגדיר את מדריד כ"צוק האחרון במדיניות החוץ והביטחון של ישראל". שם, לדבריו, הציג שמיר מספר הנחות יסוד - ביטחון כתנאי לשלום, הגדרת הסכסוך כאיום קיומי, והגדרת ערפאת כטרוריסט. "מאז מדריד השתנתה התפיסה, והחל תהליך אוסלו המוכוון לפי ההנחה ההפוכה - שלום יביא לביטחון, הסכסוך הוא במהותו טריטוריאלי וערפאת הפך לפרטנר".

יש מי שרואים מקום לכינוס "ועידת מדריד חדשה", ברקע השינויים בעולם הערבי והקיפאון במגעים בין ישראל והרשות. לפי דיווחים שונים, בכירים פלסטינים דנו לאחרונה ביוזמות לכינוס ועידה בינלאומית, שתתבסס על יוזמת השלום הערבית ועל מתווה אובמה. לכל הפחות, לפי הצהרת הקוורטט מסוף ספטמבר, הרביעייה הבינלאומית מתכננת ועידה בינלאומית במוסקבה בקרוב. ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד, מקורבו של ראש הממשלה, העלה את הרעיון במאמר לפני שנה באתר הליכוד: "נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר", כתב אז.

בן-עמי: בלי הבטחות ועקרונות, לא ניתן לכנס ועידה חדשה

אך כיום, עשרים שנה אחרי מדריד, לא בטוח שפוטו-אפ קצר ישכנע את המנהיגים לשוב למשא ומתן. "בשנים שחלפו קרו כל מיני דברים, וכיום יש טעם בוועידה בינלאומית, רק אם היא מתכנסת סביב עקרונות מוסכמים, ושכל צד מבהיר מדוע הגיע", אומר השר לשעבר בן עמי, שבנוסף להשתתפות במשלחת למדריד, עמד מאחורי כינוס לא-רשמי ב-2007 לציון 15 שנה לוועידה ההיא. "במדריד, כשהשתמשו בנוסחה 'שטחים תמורת שלום', הישראלים חשבו שיוכלו לוותר רק על חלק מהשטחים, והערבים חשבו שיוכלו לתת שלום חלקי. היום ברור שמדובר על כמעט 100% מהשטחים, ושהפלסטינים צריכים להיות מסוגלים להבטיח ביטחון. אי אפשר להגיע לוועידה בינלאומית כשהדברים האלה פתוחים, והשאלה היא אם ישראל והפלסטינים מסוגלים להסכים על עקרונות כאלה".

"עשרים שנה של משא ומתן, שהתחילו בוועידת מדריד, הוכיחו שההתנחלויות, והמוטו הישראלי לבנות בהן, הובילו לקריסת המשא ומתן", סיכם השבוע איש הכאפייה, סאיב עריקאת, בשיחה עם וואלה! חדשות. "לא היה שום דבר רע ברעיון של ועידת מדריד. לא היה שום דבר רע ברעיון של תהליך השלום", אמר, והעריך: "בסופו של דבר השלום, יושג על בסיס גבולות 1967".

לפנייה לכתבת: tal_sh@walla.net.il

ניר יהב השתתף בהכנת הידיעה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully