פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עברי, דבר עברית

      ד"ר אבשלום קור לא רגוע. האיש שהפך למזוהה עם האהבה לשפה ולתקינותה יוצא בהצגה חדשה שכל כולה מוקדשת לעברית ומסתבר שמאחורי הדיקציה המושלמת יש גם כישרון משחק והרבה הומור.

      לאבשלום קור, הדוקטור לעברית, ממשיך דרכו של אליעזר בן יהודה, האיש והדיקציה - נמאס. נמאס לו שאנשים חושבים שיש מילים וביטויים שנשמעים טוב יותר באנגלית מאשר בעברית. נמאס לו שיותר ויותר מילים לועזיות משתרבבות לשפת היומיום שלנו. נמאס לו שהשפה העברית נדחקת לשוליים. הרבה יותר משמפריעות לו טעויות הלשון - חורה לו הלועזית, שכמו כל דבר חוץ?לארצי, אנחנו הישראלים ממהרים בשמחה לאמץ.

      "אני אתן לך דוגמה", הוא אומר בייאוש, "לאחרונה שמעתי אישה חשובה בארצנו אומרת למראיין: 'אני חושבת שזה כבר Too Much'. בשביל מה היא צריכה להגיד 'Too Much'? היא לא יכולה להגיד 'זה יותר מדי'? איזה דבר נופל על אנשים שהם חושבים שכשהם מדברים לא בשפתם הם יותר חכמים? יש פה איזו תפיסה שהאנגלית היא חלק מהמאגר שאתה יכול לגוון בו. אין עם בעולם שמתנהג ככה, רק אצלנו יש דרדור כזה", ושתי ידיו מתרוממות בחוסר אונים, להדגשת הנקודה.

      אנחנו יושבים בבית קפה בצפון תל אביב, בפינה. אף שקור יושב עם חצי צדודיתו לכיוון שאר יושבי בית הקפה, דמותו המוכרת מושכת אליה הרבה מכרים, מעריצים וסתם סקרנים, שניגשים ללחוץ את ידו ולהחליף כמה מילים. כל כמה דקות הראיון נקטע, כי הוא לא יפספס אף איש, ולכל אחד יקדיש מזמנו, אם לדרוש בשלומו ואם לשאול אותו לשם משפחתו, לשם ניתוח זריז של מקור השם, בדומה למופע ניתוח שמות משפחה שהוא מריץ כבר שנים ברחבי הארץ.

      כשקור מדבר על עבודתו ועל השפה העברית, עיניו נוצצות, וכשאנחנו מדברים על הצגתו החדשה, "יופי של עברית", נושא הראיון בעצם, חיוך גדול מתווסף לניצוץ בעיניים. לראשונה על במות ארצנו, עם ישראל יכול לשזוף את עיניו בד"ר אבשלום קור, אושיית תקשורת, סלב ומנחה חידון התנ"ך, משחק בתפקיד עצמו, שר, רוקד, מקפץ ומשתטה, והכל למען מטרה נעלה - השפה העברית. בשיתוף עם שני שחקנים צעירים, רוני דותן ודודי חסון, קור מעביר מסר ברור: דברו עברית.

      איך אומרים מונדיאל?

      דותן וחסון מגלמים זוג צעיר המגיע לשפץ את ביתו של הדוקטור. היא בכלל קוסמטיקאית והוא שיפוצניק בתחילת דרכו, ויותר משהם משפצים את ביתו, הם הורסים אותו. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שבעזרת הדינמיקה המתפתחת על הבמה, ועם הרבה הומור, שירים וקטעי כוריאוגרפיה, מתוודע הקהל לעובדות משעשעות על השפה העברית, מקורן של מילים שבהן אנו משתמשים כל הזמן ושאר אנקדוטות וחידודים, במטרה לערוך לנו היכרות מחודשת עם שפה שרק חשבנו שאנחנו מכירים.

      לדוגמה, מהו מקור הביטוי "יוצא דופן" או למה קוראים לניתוח קיסרי "ניתוח קיסרי". קור נרעש שוב: "למה אנחנו משתמשים בביטוי הלועזי 'מונדיאל' כדי לתאר את אירוע הכדורגל הגדול ביותר בעולם?", הוא שואל. "כל מדינה קוראת לגביע העולם בכדורגל בשפתה: האנגלים - 'World Cup', הם לא אומרים מונדיאל; בצרפת, בסנגל ובחוף השנהב קוראים לזה 'קופ דה?מונד', גביע העולם בשפתם. מי אומר מונדיאל? ברזיל, ארגנטינה, ספרד ואנחנו. איזה יופי, אנחנו מדברים כמו ברזיל. רק שכדורגל אנחנו לא משחקים כמוהם. בכל העולם כל אחד מדבר בשפתו, רק אנחנו חושבים אחרת".
      ואל תנסו לתרץ. אין טעם להסביר לו שאולי המילה מונדיאל הרבה יותר נוחה לשימוש מאשר ביטוי מסורבל כמו "גביע העולם בכדורגל". זה לא יעניין אותו. בשביל קור, רק עברית בבקשה.

      אז איך הגעת להרים הצגה שעוסקת אך ורק בעברית?
      "הכל התחיל מראש אכ"א, האלוף אבי זמיר", מסביר קור. "לאחרונה הוא סיים את תפקידו, אבל במלאות 120 שנה ללשון העברית הוא החליט שהוא רוצה לציין את זה איכשהו. המחשבה הראשונה היתה להעלות מופע של קטעי דיבור שלי ושירים של חיילים. הוא נתן את זה לרס"ן רן שפירא, מפקד הלהקות הצבאיות בזמנו, ושפירא מסר את זה לבמאי צעיר ומוכשר בשם אסף שלמה, והוא עיבד את החומר הראשוני שלי להצגה".

      אסף הבמאי יושב בדיוק מולנו, ולמשמע שמו הוא נרכן קדימה ואומר "היי". מייד אבשלום מתערב: "היא כותבת, ואני מתרגם: אסף כרגע אמר 'שלום'". החיוך שעולה על פני המסובים לשולחן רומז שהם כבר רגילים להתערבויות הקטנות האלה, ומקבלים אותן בחיבה. "אני וניר שטראוס (השותף של שלמה לתהליך הכתיבה; ס"א) לקחנו את החומר הלשוני של אבשלום ותפרנו אותו בתוך סיפור מסגרת. בהתחלה הרצנו את זה במסגרת הצבא, ואחר כך הוחלט להעביר את זה למסגרת האזרחית. הסיפור עבר אדפטציה מסוימת כדי להתאים את ההצגה לקהל אזרחי, אבל בגדול המהות נשמרה".

      "למשל, סיפור המונדיאל מסופר בצבא", מצטרף ניר שטראוס לשיחה. "החיילים רגילים לזה שלמעשה המילה שהם תמיד אומרים היא לא מילה בעברית, וברגע שמסיבים את תשומת ליבם לזה, זה תופס. הרעיון להריץ את ההצגה בפורמט הזה התחיל מזה שנורא קשה להשריש בחיילים משהו בצורה מחנכת, ולכן חיפשנו לעשות את זה דרך שירים והומור. כשראינו שזה עובד, החלטנו שגם כלל עם ישראל צריך ללמוד מחדש עברית, ויצאנו לדרך".

      קור נרתם להסביר: "הרעיון הוא לתת גאווה לעם היקר שלנו, שעשה דבר ששום עם בעולם לא עשה: אנחנו חזרנו לדבר עברית כשפה של דיבור, שפה יומית, אחרי שכבר הפסקנו לדבר אותה. הצלחנו, אחרי 1,700 שנה, לחזור לשפה שלנו. אני רוצה שאנשים יתגאו בזה. בהצגה הזו בן אדם בא להעביר ערב תרבותי בתיאטרון, ומקבל דבר שהוא לא מקבל בשום מקום אחר: שעה על השפה שלנו. זה כמו שנבחרת ישראל יקרה לנו. נבחרת ישראל לא הגיעה לגביע העולם כבר יותר מ?40 שנה, ועדיין אנחנו אוהבים אותה, כי היא שלנו. אותו דבר השפה: גם העברית היא שלנו, אנחנו אוהבים אותה, אז אכפת לנו. אנחנו נותנים לאנשים הזדמנות להכיר אותה מחדש".

      אייקון וואלה! NEWS רקע שחור (מערכת וואלה! NEWS)

      אחרי ששוהים כמה דקות בקרבתו של אבשלום קור, העברית התקנית צצה לה כמעט מעצמה. פתאום מבינים עד כמה עמוק השתרשה הלועזית בשפת הקודש שלנו, ולצידו של קור מתחילים לחשוב פתאום לפני שמדברים. תהליך זהה עברו שני השחקנים שחולקים איתו את הבמה, רוני דותן ודודי חסון, חבר'ה צעירים שעד למפגש עם אבשלום דיברו לועזית מעוברתת לעילא. לשאלתי מה משך אותם בכלל להגיע לאודישנים להצגה, שניהם מתקנים אותי סימולטנית: "מבחני בד, בבקשה".

      "זה אכן מאוד מידבק", אומרת רוני. "מבחינתי, המיזם הזה היה מאוד אחר ביחס לפרויקטים אחרים שנתקלתי בהם בתור שחקנית. יש גם קטעי שירה, גם קטעי ריקוד והמון המון הומור. זה נשמע לי כמו קיבוץ גלויות כזה, מין שילוב בלתי אפשרי בין ריקודים, שירה והשפה העברית".

      דודי: "אני נדלקתי רק מהקריאה מה דורש האודישן ובאיזה סוג של הצגה מדובר. מעבר לזה, היה את הקטע של לעבוד לצד אבשלום קור. מאוד קסם לי הרעיון של לשחק לצד דמות נודעה כל כך, שאני באופן אישי מאוד מזדהה עם כל מה שהוא עמל בשבילו כל השנים".

      חושבים לפני שמדברים

      ניר: "החזרות היו קורעות מצחוק. חזרה אורכת ארבע שעות בערך, איתם זה היה שעה נטו חזרה, ובכל שאר הזמן היינו נקרעים מצחוק. לפעמים היינו באים, נקרעים מצחוק והולכים הביתה. לא היה קשר להצגה. יום אחד הגעתי לאחת החזרות, ואבשלום אמר שהוא צריך ללכת לנוחיות. כמה דקות אחרי זה הוא חוזר עם כמה חתיכות נייר, ואומר: 'אתה רואה את זה? זה ניירות ערך'. נו, לא למות מצחוק?". מסתבר שאבשלום קור הוא בחור קורע שממש שר ורוקד, ולא כמעט בעצמו, אלא לגמרי לבד, והדינמיקה של הומור בריא וחברות טובה בין השחקנים הצעירים לבין האושיה יצרה כימיה נדירה שרק תרמה להצגה.
      רוני: "דודי ואני היינו שותפים בבנייה של הרעיונות והדיאלוגים, תוך כדי עבודה משותפת כל הזמן שיכללנו והוספנו דברים. מבחינתי כשחקנית, בהצגה שנבנית בצורה טובה ואידיאלית, הדברים זולגים פנימה: הדינמיקה בינינו, הכימיה בינינו, העבודה עם הבמאי, ההומור האישי שלנו, דברים שמאוד הצחיקו אותם, לכולם היה מקום, וזה רק העשיר אותנו ואת הפרויקט. למשל, הרבה בדיחות שמשולבות בהצגה היום לא היו בטקסט המקורי, הן צצו תוך כדי החזרות ופשוט שילבנו אותן תוך כדי".

      דודי: "אני חושב שהתגובה הראשונית של אנשים זה להגיד, אה, אבשלום קור שר ורוקד? זה גימיק. אני חייב להגיד, זה לא גימיק, כי כבר במפגש הראשון שלנו עם אבשלום ישר ראינו: זה בן אדם ששר ורוקד כל הזמן, שהולך יחף בחזרות, הוא אדם נינוח. הוא לא בחידון התנ"ך רוב ימיו. הוא פעם אחת בחידון התנ"ך, בכל שאר 364 הימים הוא בן אדם רגיל ששר ורוקד ועושה את זה מתוך הנאה, לא כי מישהו הכתיב לו. אגב, כשאתה מכיר אותו ממש טוב ומסתובב איתו הרבה, אתה מזהה בן אדם שלא יכול להימנע מלהכניס כל חמש שניות איזו בדיחה. בן אדם שכל הזמן צוחק, כל הזמן קופץ וטוב לב, אז לראות אותו בחידון התנ"ך - מבחינתי, זה הגימיק".

      אלוהים לא אמר אוקיי

      אבשלום, מבחינתך, איזה קטע בהצגה הוא החשוב ביותר?
      "הקטע עם ה'אוקיי', כשהדמויות של רוני ודודי מדברות בינן לבין עצמן ומילת ההסכמה שלהן היא 'אוקיי', ואני מתערב ומתקן. ה'אוקיי' הזה מוציא אותי מהכלים, ולא רק בהצגה מן הסתם. מה הבעיה להגיד 'טוב'? או 'בסדר'? יצא לי להגיד גם בכינוסים של רבנים: 'תגידו, מאין קפץ עליכם האוקיי הזה? אף אחד מרבני הדור היושבים כאן, אף אחד לא שמע מרבו אוקיי. אז מה פתאום עכשיו אוקיי? כתוב בתורה, וירא אלוהים כי טוב. אלוהים לא אמר 'אוקיי', הוא אמר 'טוב'. יש תחושה שהצמרת במדינה עסוקה בהתבוללות לשונית. למשל, עד שאהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אמר אג'נדה, אף אחד לא אמר אג'נדה. אף אחד לא ידע שיש חיה כזאת, אג'נדה. לא ידעו אם זה בגן חיות או במסעדה. פתאום הוא אמר אג'נדה, אז כולם התחילו להגיד אג'נדה".

      אז הפסקתם להגיד אוקיי והתחלתם להגיד טוב?
      דודי: "תראי, מצד אחד ברור שזה לא קל להתחיל לדבר אחרת ממה שאתה רגיל אליו. למשל, במקרה של אוקיי, שזו מילה כל כך שגורה, קשה להפסיק להשתמש בה ולהתחיל להגיד טוב. אבל מצד שני, אני חושב שבשביל זה המופע קיים. אני חושב שדווקא הצחוקים האלה, של בכוונה להגיד 'טוב' במקום 'אוקיי', או 'מסרון' במקום 'סמס' - מפה זה מתחיל. ככה אנחנו משרישים את המילים העבריות. מספיק שאני אומר, סתם בשביל הצחוק, לאמא שלי 'מסרון', והיא צוחקת וזוכרת את זה ומעבירה את זה למישהו אחר, והוא גם מתחיל להשתמש במילה - ככה זה תופס".

      אסף: "עצם זה שאתה מודע לכך, זה כבר טוב".
      ואבשלום מסכם: "בשבילי, השירה והריקודים בהצגה הם רק עבור העברית. כתבה נעמי שמר בשירה המפורסם 'למה צחקה מיכל', ואף הגששים במערכון המפורסם 'מים לדוד המלך': 'ומאז אני יודע/ ומאז אני שקט/ לכבוד לי לשמח/ להצחיק ולרקד./ אז נגנו, נגנו לי הלאה/ כינורות וחלילים/ מה שטוב היה למלך/ הוא טוב גם בשבילי...', בשביל להפגין את יופי השפה העברית אני מוכן להשתטות ולרקוד ולשיר, כפי שדוד רקד והשתולל משמחה מול ארון הקודש"