פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      על הטבע האנושי וכלכלת העולם

      בואו נדבר רגע על המונח אשמה. מונח כבד משקל, אני מניח שתסכימו איתי. מישהו שאשתו תופסת אותו עם המאהבת בחדר השינה ראוי למונח "אשם", גם אם יגיד שהוא חף מפשע. אבל לנסות למצוא את האשמה במשבר הכלכלי העולמי זה כבר עניין מורכב בהרבה.

      שום מחשב-על לא יכול לחשב את דרכי ההתנהגות של מיליארדי אנשים עם כספם במשך העשור האחרון. אבל אפשר לפנות לכמה מוקדים של קבלת החלטות, גם אם הם קולקטיביים, ולנסות לבדוק מי באמת אשם במשבר הכלכלי הגלובלי. בואו נבדוק את שני הגופים שהכי "הסתבכו" במשבר: האמריקנים והאירופאים.

      בארה"ב מאשימים כיום את וול-סטריט, אותה תעשיית פיננסיירים שניפחה את בועת החובות עוד ועוד עד שהתפוצצה וגררו את כולם ביגון שאולה. באירופה רבים מאשימים את יוון ואת כלכלות דרום אירופה על כך שלקחו עוד ועוד הלוואות וצברו עוד ועוד חובות, ובכך סיבכו את המדינות החזקות במפולת דומינו.

      אבל מי באמת אשם?
      ובכן, זה נכון שבארה"ב הנשיא אובאמה, ובעיקר קודמו בתפקיד בוש, עשו טעויות מרות, אבל מי שלקח על עצמו עוד ועוד חובות וחגג על חשבון משכנתאות במסיבת צריכה משולחת רסן - היה הציבור האמריקני.

      באירופה התרגלו ל"סוציאליזם חזירי"

      לפני וול-סטריט היו אלה לוקחי המשכנתאות ההזויים שלקחו את הכסף בלי שידעו אם יוכלו להחזירו. האם רק ספקי הסמים אשמים בהתמכרות של הנרקומנים? האם לנרקומנים אין שום אשמה בהידרדרות החיים שלהם?

      ומה באירופה? הרי שם לא היה "קפיטליזם חזירי". שם היה "סוציאליזם חזירי". מי חיו על חשבון המדינה עם משכורת 13 אם לא כל עובדי המשק היווני? מי נכנסו לעוד ועוד גירעונות כאילו אין מחר אם לא איטליה, ספרד, פורטוגל ועוד מדינות רבות אחרות? חלקן ניצלו ולא נקלעו למשבר החובות, אבל כולן מסובכות בו עכשיו.

      העובדה שהציבור האירופי הוא שבחר בבחירות דמוקרטיות, פעם אחר פעם, באינפוזיה סוציאליסטית של הלוואות ציבוריות ממכרות מחייבת אותו לאחריות על מעשיו. קל לקבל עוד ועוד שומן מהמדינה ולחשוב שחובות אפשר לגלגל לנצח. עד שמגיע רגע התשלום.

      אבל גם המפגינים האירופאים וגם המפגינים האמריקנים מאשימים את הממשלים - הימניים והשמאליים.

      גם המנהיגים האירופאים וגם המנהיגים האמריקנים לא יעזו לצאת נגד הציבור. פוליטיקאים לא יכולים לצאת בפומבי נגד הציבור שאמור לבחור בהם. הם יאשימו את העשירים או את השד יודע מה. לאף אחד אין אומץ לבוא ולהודות באשמתו. אשמה, מתברר, היא הדבר שהכי קשה להודות בו.