"קראתי את מה שמישאל חשין אמר על בנו עם מתן גזר הדין לטל מור, וכל כך הזדהיתי איתו", אומרת קייט זיתוני בעיניים אדומות מבכי. "אני יכולה להבין את התחושה שלו כי זה בדיוק מה שאני מרגישה. כל מה שאני רוצה זה לחבק את לי המתוקה שלי. לנשק אותה. לשמוע את הקול שלה. ואני כבר לא יכולה, מחקו לי את זה. ומחקו לה. לא מעניין אותי גזר הדין ולא העונש. החוסר הגדול הזה כואב כל כך, חותך בנשמה. כל כך כואב שכבר לא מעניין אותך מה קורה מסביב. אני כל כך מרוסקת, שאין בי אפילו כוחות לכעוס".
בתה של זיתוני, לי, נהרגה גם היא בתאונת פגע וברח לפני יותר מחודש. גם דורסיה נמלטו לאחר הדריסה - אבל בניגוד לטל מור, שהסגיר עצמו כעבור 14 שעות, הם ארזו את מזוודותיהם ומשפחותיהם ונמלטו לצרפת. הם ממשיכים לחיות שם את חייהם כרגיל. השבוע מונה בפאריס שופט חוקר לצורך העמדתם לדין בצרפת; בד בבד התפרסמו ידיעות על מגעים שהם מנהלים על הסגרתם לישראל.
קייט זיתוני עקבה בדריכות אחר גזר הדין. היא מותחת ביקורת נוקבת על העונש שגזר בית המשפט המחוזי בפתח תקווה על מור - 12 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על תנאי, פסילת רישיון נהיגה ל?20 שנה ופיצוי בסך 30 אלף שקלים למשפחת חשין. עד עתה סירבה להתראיין. "הכל עדיין כואב מדי, טרי מדי", ניסתה להסביר כבר בשיחה הראשונה ופרצה בבכי. "הכאב צורב ולא נותן לדבר. זה היה גזר דין מוות לא רק עבורי, אלא גם עבור משפחתי. זה פשוט ריסק את כולנו. הם מחקו יחידה אחת שלמה ואוהבת. קשה להבין את זה עד שאתה לא בפנים".
לי, בת 25, היתה בת הזקונים של איציק וקייט זיתוני. היא נהרגה ביום שישי, 16 בספטמבר, כשחצתה את צומת הרחובות פנקס וויצמן בתל אביב. רכב מסוג BMW X6 שהגיח מולה פגע בה בעוצמה, העיף אותה לנתיב הנגדי ונמלט. זמן קצר לאחר התאונה הצליחה המשטרה לאתר את הרכב הדורס, אך התברר שבעליו, אריק רוביק, אזרח צרפתי בן 38, וחברו שנסע עמו, קלוד אייזיק, בן 40, גם הוא אזרח צרפתי - נמלטו מהארץ. מאוחר יותר הודה אייזיק כי הוא זה שנהג ברכב בעת הדריסה. השניים חשודים כי פגעו בלי לאחר בילוי באזור תל אביב, שבמהלכו צרכו אלכוהול וחומרי סם. לאחר התאונה דהרו במהירות מטורפת, תוך חציית רמזורים אדומים, לחניון הבניין היוקרתי שבו התגוררו במהלך שהותם בארץ. הם נטשו את הרכב בחניון ונמלטו בטיסה ישירה לז'נבה.
צו מעצר בינלאומי הוצא נגד שני החשודים. למרות שבין ישראל לצרפת אין הסכם הסגרה, צוות החקירה כבר הצליח ליצור קשר טלפוני עם שני הנמלטים. המשטרה משקיעה בפרשה מאמצים רבים, תוך כדי הסתייעות באינטרפול, במטרה להביא את השניים לישראל. עורך דינם הצרפתי של השניים, עו"ד מישל אפלבאום, פתח במגעים בניסיון להגיע לעסקת הסגרה.
"הטבעת סביב השניים מתהדקת, ומוטב להם שיסגירו עצמם ויחזרו לארץ", אומר גורם משטרתי בכיר. "אנחנו בכל מקרה נבקש הסגרה, כי מדובר בעבירה חמורה". רועי פלד (28), שהיה בן זוגה של לי, אומר כי ידוע לו על הפנייה של הדורסים בניסיון לסגור עסקה. "אנחנו יודעים על כל דבר שנעשה שם בצרפת. אני יודע בדיוק מה עו"ד אפלבאום אכל היום לארוחת הבוקר. במדויק. אנחנו עם היד על הדופק בנוגע לכל מה שקורה שם. השניים פנו לעורך דין כדי להוביל מהלך של הסגרה וחזרה לישראל - זה יפה, אבל לא מדובר במשהו מגובש שהפרקליטות והמשטרה או המשפחה מכירות בו".
בבית המשפחה מנסה קייט זיתוני לשמור על שפיות. מאז הובאה לי למנוחת עולמים בבית העלמין שבקיבוץ נווה אור בעמק בית שאן, מקפידה קייט לפקוד את הקבר מדי יום. "מאז אותו ליל שישי אני מבקרת אותה כל יום", היא אומרת. "אין יום שהחסרתי, שלא הלכתי לדבר אתה, לתת לה נשיקה דרך ערימת האדמה הקרה. אני פשוט לא יכולה אחרת. הכל עדיין כל כך טרי וקשה לכולנו. אני מתעוררת בבוקר והרגליים מובילות אותי לשם. כך היה גם ביום שפרסמו את גזר הדין של טל מור. גם אז הלכתי. דיברתי עם לי על כל מה שקרה לי, וגם על התחושות שלי, ועל איך החיים בלעדיה. קשים וכואבים. סיפרתי לה על הכאב שנהגים רוצחים - הרי אי אפשר לקרוא להם בשם אחר - ממשיכים את חייהם כאילו כלום לא קרה. בשגרה נוחה. בזמן שחיים צעירים כמו של הבת שלי ושל שניאור חשין נמחקו לנצח. זה פשוט לא בסדר".
למה את קוראת להם רוצחים?
"כל האנשים שנהגו והביאו לתאונות טרגיות כאלה הם פורעי חוק, בין שמדובר בנהיגה מהירה או במעבר באור אדום. אור אדום אמור להגן על האזרח, ובשבילי, מי שמצפצף על החוקים היקרים האלה, הוא רוצח. מה שהם עשו זה רצח. חד?משמעית וללא הקלות, כי אין להם שום כבוד לאדם. שום ערך לחיים של אחרים".
עקבת אחרי הדיונים במשפט חשין?
"לא לחלוטין, כי קשה לי כרגע לשמוע מה קורה מסביב, בוודאי לא בדברים שמרגיזים כל כך. זה עוד מוקדם, ואני עדיין לא מסוגלת. אבל דיברתי עם ליאורה אהרונסון, אמא של מיטל ז"ל, שנדרסה גם היא בתאונת פגע וברח. יש בינינו הרבה דברים דומים. גם היא מאוד התאכזבה מגזר הדין שקיבלו מרצחי ביתה ומההחלטה של בית המשפט העליון (שהפחית את עונשו של שי סימון, נהג הרכב הדורס, מ?20 שנות מאסר ל?14, ואת עונשו של שלום ימיני שישב עימו ברכב - מחמש שנות מאסר לשנתיים וחצי; נ"י).
איזה עונש יספק אותך?
"קשה לומר מה יספק כשהם עדיין לא פה. אבל בהחלט מגיע להם לקבל בין 15 ל?20 שנה. בסופו של דבר, השופט צריך לזכור שהם רצחו מישהי, ולא רק את הילדה הפרטית שלי. מערכת המשפט חייבת להחמיר את הענישה. הייתי מצפה שטל מור יישב מאחורי סורג ובריח 20 שנה, העונש המקסימלי שקבע החוק. בסופו של דבר מדובר בבן אדם חי, שימשיך לחיות בשנים שבהן הוא כלוא, מול אדם צעיר שמת. כמה שנים של ישיבה בכלא שווה מחיקה של חיים שלמים של צעיר חף מפשע? הרוצחים האלו לא גזרו דין מוות רק על הילדים שלנו, אלא גם עלינו. הם הרגו אותם, ואיתם הרגו את כל התוכניות שהיו להם לחיים. את כל החלומות. כמה שנים זה שווה? אם שואלים אותי, הרבה יותר מ?12 שנים. זה מחיר מועט עבור אובדן חיים שלמים וריסוק של משפחה".
גם לבן זוגה של לי יש ביקורת על העונש שנגזר על טל מור, אך הוא מקווה שגזר הדין מבשר על מגמת החמרה בעונשים לדורסים בתאונות פגע וברח. "זה עונש חמור, אבל לא מספיק חמור", אומר פלד. "לא ייתכן שאדם ייצא יום אחד מביתו, ידרוס אדם וייצא מזה בזול. אין לי ספק שדורסי חשין, דורסי אהרונסון או הדורסים של לי לא קמו בבוקר והחליטו לדרוס אדם ולגמור חיים שלמים. אבל עצם העובדה שהם לא הודו, הסתירו ראיות ושיבשו, וחלקם, תחת אלכוהול וסמים, פגעו ונמלטו מהמקום בלי להגיש עזרה - לטעמי, זה לא פחות חמור ממחבל שיצא לאירוע דריסה מתוך מחשבה תחילה לפגוע. הבריחה המודעת - על מכלול המאפיינים שלה - הופכת אותם מפוגעים בתום לב לרוצחים. אני מקווה שהעונש של טל מור מבשר את תחילתו של שינוי, הן במשפט, הן בחוק והן בקרב הציבור. הוא בא להגיד שלא ניתן להתחמק מעונש.
"תופעת הפגע וברח היא לא הבעיה הפרטית של משפחת חשין, של משפחת אהרונסון או של משפחת זיתוני. היא הבעיה של כולנו. לי אולי הפכה לסמל של המאבק, שאני מקווה שיגרום לציבור להתעורר ולהגיד שנמאס".
משפחת מור טענה כי מדובר בהליך "מכור מראש".
"זה הבן שלהם והם נלחמים עליו, אבל אסור שתהיה תגובה סלחנית לעבירה. אז נכון, הענישה לעולם לא תהיה בקו אחד עם האובדן. גם אם העבריין במקרה שלנו יקבל 70 שנה זה עדיין לא יחזיר לנו את לי, אבל לשופט אסור לשכוח לרגע שמדובר באדם בוגר שהחליט לעלות על רכב למרות שהוא שיכור ולמרות שלקח קודם סמים. הענישה צריכה לגרום לכך שהפחד מ?20 שנות מאסר יעצור אותו. אדם שמקבל 12 שנות מאסר מקבל ניכוי של שליש ועוד יוצא עם תואר ראשון ותואר שני, וזה בזמן שהקורבן שוכב מתחת לאדמה והמשפחה מרוסקת. אז נכון, אנחנו משפחה חזקה ואנחנו לא נתרסק. להפך, רק נתחזק. אבל בחורה שתכננה ללמוד רפואה ולפתוח סטודיו ולהתחתן ולעשות ילדים כבר לא תגשים את הדברים, והוא בעוד כמה שנים חוזר לחיים שלו".
"לא אנוח עד שהם ייתפסו"
בן הזוג רועי, להבדיל מהאם קייט, לא מפסיק לרגע לפעול במרדף אחר הדורסים. "שלא תטעי", הוא יעיר כשאציין בפניו את חזותה השברירית של האם, "היא נחושה בדיוק כמוני, אם לא יותר. אבל עכשיו אין לה כוחות ולא קשרים". כמו דבורה עמלנית הוא מגיב לכלי התקשורת ("אני לא ממש יוצא בראיון גדול. בינתיים אלה רק תגובות") ומפעיל את כל הכוחות לכיוון אחד: גיוס כל האמצעים כדי להביא להסגרת דורסיה של אהובתו. "לא אנוח עד שהם ייתפסו, אני חייב את זה ללי. אני חייב את זה לעצמי. זאת החובה שלי כאדם, כאזרח, ואחר כך גם כבן הזוג שלה. זאת האישה שאני אוהב. החברה הכי טובה שלי".
פלד ממשיך להתגורר בדירתו בתל אביב, שאליה עברה לי כשבוע לפני מותה. הם היו יחד מאז פברואר השנה. "היא היתה אהבה אמיתית, כזו שמיד חושבים עליה במושגים של בית וילדים. בפגישה השנייה כבר נתתי לה את המפתח לדירה שלי, כך שמבחינת שנינו זה היה רציני".
על התאונה הוא שמע כשהיה בפגישה עסקית בברלין. עוד לפני שחזר ארצה התיישב על הלפטופ בחדרו במלון והפיץ הודעה ראשונה לכל חבריו, בקשה שיתגייסו להסגרת הנהג וחברו. מאז הוא לא מפסיק. "חברים יקרים שלי, אני מודה לכולכם על התמיכה, אבל כרגע אנחנו צריכים להתמקד בעשייה", כתב בדף הפייסבוק שלו, "צריך להפיץ, להציף, לחפש, לבקש, לשאול ובמיוחד ללחוץ, להפעיל לחץ ציבורי הן בפייסבוק והן ברחוב. אני מפעיל כל מנוף לחץ שיש ברשותי. מי שמכיר אותי יודע שיש לא מעט: בתקשורת, בממשלה, במשטרה ובמוקדים נוספים שמסייעים. אבל חשוב ביותר הלחץ הציבורי. אני אומר את זה בפעם הראשונה בחיים שלי: אני צריך את עזרתכם. אני נשבע פה מול כולכם: לא אנוח, לא אעשה שום דבר נוסף, עד שלא אסתכל לדבר הזה בעיניים, גם אם זה הדבר האחרון שאעשה. תודה מראש לכולכם".
הלייקים לא איחרו להגיע. נכון לעכשיו, חברים בדף הפייסבוק המוקדש למאבק כ?5,000 איש. "זאת רק ההתחלה", הוא מבטיח.
אחד הדורסים ביקש את סליחתכם כשהודיע שהוא לא חוזר לישראל. זה מקל קצת?
"אנחנו לא מקבלים את בקשת הסליחה שלהם, וזה גם לא מקל או מנחם. אנחנו נקבל אותם רק כשהם יישבו מאחורי סורג ובריח. בינתיים הם מנהלים חיי שיגרה בפאריס, ואנחנו מתכוונים לעשות הכל כדי להפריע להם ולגרום להם לחוסר נוחות. לא יהיה להם כיף להסתובב ברחובות אם הם לא יסגירו את עצמם לפני סוף השנה. אנחנו נפעיל את כל התותחים כדי למנוע את ההסתובבות שלהם שם. אם הבנאדם יקום מחר בבוקר ויראה את התמונה שלו מרוחה לאורך כל השאנז אליזה, יהיה לו קצת לא נעים להסתובב שם. וזה התכנון - להפיץ את התמונות שלהם בכמה שיותר מקומות. שהם ילכו, ואנשים ברחוב יזהו אותם. אנחנו מפעילים הרבה מאוד לחצים ועובדים בשיתוף עם המשטרה ועם הפרקליטות, גם מפעילים לחץ ציבורי בארץ וגם לאט לאט מעבירים את הלחץ למגרש הצרפתי - לקהילה היהודית, שלא מכירה את האירוע הטרגי שלנו, וגם לציבור הצרפתי, שלא מכיר. זה הקהל הבא שלנו, אחרי התמיכה הרחבה שקיבלנו בישראל. בנוסף, יש למשפחה של לי עורך דין, בלי קשר לפרקליטות, שאחראי להתקדמות בהליך האזרחי. אז נכון, השניים עדיין לא עצורים, ונכון, הם יכולים לחיות את חייהם כרגיל, אבל מופעלים עליהם הרבה מאוד לחצים".
היית בצרפת?
"כן, כמה פעמים כבר. לא הגעתי אל השניים ולא ראיתי אותם. אבל זו גם לא היתה מטרת הטיסה שלי. המטרה היתה להכיר אנשים ולבנות תוכנית ולהציף אותה. לא יקרה מצב שהחבר'ה האלה מתחמקים מענישה. הם כבר איימו בטלפון עלי ועל אחיה של לי - במבטא צרפתי וממספר חסוי - שאם אנחנו לא יורדים מזה, גומרים אותנו. הגשנו על זה תלונה במשטרה. אבל גם אם יורידו אותי, יש לי כבר תוכנית ב' ותוכנית ג' ותוכנית ד'. כך שאני מחויב עד תום לכך שהשניים יובאו לישראל וימוצה איתם הדין".
ואם לא יסגירו אותם?
"אז נדאג שיקבלו את העונש המקסימלי בצרפת. גם אז, אני מניח שנלווה את הדברים מקרוב. נעשה הכל כדי להשפיע על החלטת בית המשפט, גם אם זה אומר לבכות כמו ילדה קטנה מול השופט או לצעוק מול חבר השופטים. הכל".
גם קייט זיתוני, מתוך הכאב הגדול שבו היא שרויה, מודעת לאפשרות שמשפטם של הדורסים לא ייערך בישראל. "אנחנו חושבים גם על זה ויודעים שהכל יימשך אם הם לא יסגירו את עצמם ויבואו לישראל כדי לעמוד לדין. זה מתסכל, אבל יש לנו עורכי דין, ואני שמה את זה בידיים שלהם. אני מתרכזת עכשיו בהתמודדות עם האובדן והכאב. לי אישית קשה להתרומם כרגע. אני מתגעגעת לילדה שלי. היא חסרה לי. אני בסך הכל אמא שרוצה את הילדה שלה בחזרה".
מה בנוגע למאבק על דעת הקהל בצרפת?
"מצד אחד יש בי תקווה גדולה, אני מקווה שכשנגיע ללב הצרפתי ולדעת הקהל בפאריס - נצליח. אבל אני מבינה שערבות הדדית כמו שיש אצלנו במדינת ישראל רחוקה מהם. אני מזכירה לעצמי כל הזמן שצרפת היא מדינה אחרת, ויש לה ערכים משלה. אם הם היו פה בישראל ברור לי שרוב הסיכויים שהדברים היו מתגלגלים אחרת, בעיקר כשהבת שלי אזרחית ישראל. זה לא כמו גלעד שליט, שהיה אזרח צרפת ועורר שם הד גדול".
תסעי לצרפת כדי להשפיע?
"לא יודעת. זה לא משהו שאני מסוגלת לחשוב עליו עכשיו".
תרצי לומר להם משהו?
"אני אסתכל עליהם ואומר: 'אתם רצחתם לא רק את הבת שלי. השארתם את הנשמה שלי מרוסקת כולה. מפוררת'".
רועי משתדל שלא לדבר על רגשותיו. בכל פעם שהוא חש שהשיחה עוברת למישור האישי הוא מסיט את הנושא, ולא אחת גם אומר מפורשות: "את לא תסחטי ממני מונולוג קורע לב עכשיו, זה פשוט לא אני. תביני, אני איש של עשייה. ככה הייתי כל החיים". אבל גם בין המילים שלו אפשר לחוש את הכאב מהפרידה הפתאומית הזאת, שגדעה אהבה גדולה. "את ההתמודדות שלי אני עושה עם עצמי. זה עניין פרטי שלי, ולא של אף אחד. יש לי משימה - ואני צריך לבצע אותה. בתקופת השבעה עליתי יום יום אל לי, לקבר. היה לי ברור שאני רוצה להיות שם, לידה. לצערי אני והמוות לא זרים. הרבה אנשים מתו סביבי. אחי נכה כתוצאה מתאונת דרכים, והעניין הזה לא חדש לנו".
רגע לפני סיום הראיון, פלד מבקש להוסיף מסר, "כדי שמותה של לי לא יהיה לשווא". "חשוב לי לקרוא לכולם להביע עמדה. ראינו את כוחו של המאבק ואת כוחה של מחאה חברתית שיוצאת לרחובות כשהיא עיקשת, צודקת ונחושה. אני קורא לכולם להצטרף אלינו, להיכנס ולהתעדכן בדף הפייסבוק שלנו ולעקוב אחר הפרסומים לתקשורת. אנחנו חייבים את זה לעצמנו כחברה צודקת ומוסרית, ואולי כך נהיה חברה טובה יותר. כי הפושעים האמיתיים ימשיכו לחיות כרגיל את חייהם, בלי שאף אחד מציק להם או מטריד אותם".