במבט ראשון, נראה שהחלטת אובאמה לקיים את הבטחת הבחירות שלו מ-2008 ולהשלים את פינוים של הכוחות האמריקניים מעיראק עד סוף 2011 תעניק לו נקודות זכות במגרש הפוליטי הפנימי ותתרום לחיזוק דימויו כאמין. אין גם ספק שהבית הלבן עתיד לשווק התפתחות זו כחוליה מרכזית, השזורה ושלובה במסכת רחבה של הצלחות בחזית המלחמה בטרור העולמי ובמשטרים רודניים. העובדה שההודעה הנשיאותית על השלמת המשימה בעיראק התפרסמה יממה לאחר שירד המסך על עידן קדאפי נועדה לחבר את המרחב העיראקי למכלול הישגיה של וושינגטון במאבק בטרור, מאבק שבטבורו חיסול בן לאדן.
ואכן, אין ספק שלגבי ציבורים רחבים בארה"ב, ובייחוד מאוכזבי אובאמה מהאגף הליברלי של המפה הפוליטית, הנסיגה מעיראק תתקבל בברכה. שכן, היתה זו - במיוחד בשנותיו האחרונות של בוש - מלחמה לא פופולרית שעילתה מפוקפקת ושעלותה אדירה. לא זו בלבד שהוצאותיה הישירות של הלוחמה הגיעו עד כה לכ-800 מיליארד דולר ותרמו לגידול האסטרונומי בחוב הלאומי (ולמשבר הכלכלי המתמשך), אלא שיעדיה המרכזיים נותרו בגדר חלום.
עיראק, גם לאחר שסדאם הוצא להורג, רחוקה שנות אור מדגם הדמוקרטיה המערבית, אשר עמד לנגד עיניהם של "כל אנשי בוש" כאשר התוו את חזון כינונה מחדש של האומה העיראקית. על רקע קריסת חלום הדמוקרטיזציה, שהתמוטט מול חברה משוסעת ורוויית אלימות ומתח בין-עדתי, ההחלטה על התנתקות מן המאפליה העיראקית מובנת. מה גם שעדיין אפשר לצבוע היום את המערכה בצבעים ורודים על רקע הצלחתה המרשימה של "תוכנית פטראוס" לייצב את שדה הקרב ולהעניק שוליים רחבים יותר של ביטחון לאוכלוסייה האזרחית. ואכן, בניגוד לתבוסתו המוחלטת בווייטנאם, הסכנות האורבות למשטר הנוכחי בבגדד לכאורה אינן כה מיידיות. ועם כל זאת, קשה להתעלם מן האפשרות שתג המחיר האסטרטגי, הצמוד לעיתוי הנסיגה הצפויה, עלול לקזז במשך הזמן את היתרונות והנכסים הפוליטיים. זאת משום שתמונת האיזון האסטרטגי בין עיראק לאיראן, שעוצבה והתגבשה בעידן קלינטון כששתי המדינות נותרו לכודות בצבת של בלימה כפולה, שקעה.
בעוד עיראק משדרת יותר מכל חולשה וקיטוב עדתי, אידיאולוגי ופוליטי, מסתמנת איראן כישות מרכזית ומאיימת בזירת המפרץ, העלולה לנצל את החלל העתיד להיווצר כדי להעמיק את חדירתה לעיראק. וכך, בה בשעה שכוחות טורקיים כבר חוצים שוב ושוב את הגבול העיראקי במרדפם אחר לוחמים כורדים, מתרבים הסימנים שגם איראן מתכוונת להגביר את פעילותה החתרנית בעיראק, כש"גדודי חיזבאללה" מעניקים לה מנופי לחץ ועוצמה. זאת, בד בבד עם לחץ מדיני ישיר העתיד להיות מופעל ביתר שאת מכיוונה של טהרן על ממשלתו של נורי אל-מליכי.
ספק אם ארה"ב, כשהיא משוללת - לפחות בטווח הקצר - אופציה צבאית, תוכל לחסום מגמות מסוכנות אלה. לכן הרווח הפוליטי המיידי עבור אובאמה עלול להישחק במישור האסטרטגי, וספק גם אם יהפוך לנכס אלקטורלי של ממש לקראת יום ההכרעה בנובמבר 2012.