התרגשתי אמש מאוד, אני מודה, כשגיליתי את הסיפור המופלא כיצד שלושה דורות חולצו מההריסות בארג'יש, שנפגעה קשות ברעש הקשה שהיכה את טורקיה. הכיצד יכול אבא להישאר אדיש לנוכח תינוקת בת שבועיים שנחלצת מההריסות כשהיא בחיים. הסבל של תינוקת הוא הסבל של כל אב, ולא משנה מה הגזע, הדת או הלאום של אותה תינוקת יקרה. מה זה חשוב, לעזאזל???
נראה שגם ראש ממשלת טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, הבין שיש מצבים שבהם כבוד אישי או לאומי אינם בראש סדר העדיפויות, לא של מנהיג ולא של אומה. סיוע הומניטרי צריך לבוא לפני הכל במצבים שכאלה. ארדואן כנראה חשב במהלך 48 השעות הראשונות של האסון שהוא יכול לבד, כשהוא מתבסס על כישוריה של טורקיה (ויש לה כישורים). אבל לפעמים לא מזיקה עזרה מחברים, גם אם חתול שחור עבר ביניהם בעת האחרונה.
נפגעי הרעש באופן לגיטימי מצפים לסיוע. הזעם שלהם מן הסתם הגיע לאנקרה. ארדואן פנה לכתובות הנכונות, כולל ישראל. כשהכרמל אצלנו בער, לא היססנו לקבל עזרה מטורקיה - הפעם אנחנו עוזרים להם. ככה זה. בכלל, כשמדובר במשבר הומניטרי לא בטוח שנתניהו וארדואן הם המכתיבים את יומן האירועים. באסון הומניטרי יש כוחות עליונים, עם כל הכבוד למנהיגים. מצד שני, קברניטי משרדי החוץ בעולם כבר מזמן הבינו את הפוטנציאל הגלום בסיוע הומניטרי. אבל זו לא העת לחשוב על כך, העת היא לעזור כאילו כל נפגע טורקי הוא נפגע ישראלי. בדיוק כפי שהטייסים הטורקים נאבקו בלהבות בכרמל כאילו איימו על יערות איסטנבול.
טורקיה וישראל ידידות עוד מעידן ברית הפריפריה של רה"מ בן-גוריון. ארדואן אמנם בחר לדרדר את היחסים בעקבות עופרת יצוקה, וחבל. אף אחד לא יודע מה יילד יום ומה מצפה לנו ביום המחר. זמנים מאוד לא ברורים לפנינו, גם אם אנחנו מדינות עם כלכלה איתנה. אפילו טורקיה אלופת הצמיחה חוששת פתאום ממיתון כלכלי. אז בימים כאלה, כשאף אחד לא יודע כיצד ייראה המחר, לא עדיף אולי לחשוב לרגע על אחווה ושיתוף פעולה? אם לא למעננו, לפחות למען תינוקת נוספת בת שבועיים שאולי מצפה לעזרה מתחת להריסות.
אין דבר יותר נשגב, אדוני רה"מ ארדואן, מלעזור לשכן. פעם אנחנו ופעם אתם.