מועמר קדאפי, שליט לוב לשעבר, היה כידוע לכולנו רודן שפל, אכזרי ומטורף, אולי מן הגרועים בתולדות האנושות בעת החדשה. דמיהם של מאות ואלפי בני אדם ניגרים מאקדחו ומכתימים את ידיו. אין שום ספק בכך. אבל גם העבר המפוקפק שלו אינו אמור להצדיק את פסטיבל "פפראצי קדאפי", שכולל פרסום מאסיבי של סרטים ותמונות של גופתו המדממת על פני חצאי עמודים בשערי העיתונים בעולם, וסרטונים המציגים אותו ברגעיו האחרונים.
* * *
אין לכחד: פרסומים אלה מעניינים מאוד את הציבור. הוא כבר מזמן לא עוצר בצהוב. יצר המציצנות הטבעי שלו שואף לראות כמה שיותר דם. רצוי בשידור חי.
אבל לא כל מה שמעניין את הציבור יש בו גם "עניין לציבור" המצדיק את פרסומו.
דווקא לנוכח היצר הרע ההולך וגובר בעידן האינטרנט והפייסבוק חייבים אמצעי התקשורת לגלות יותר איפוק וריסון.
לא מכוחו של חוק, שגם אם היה קיים ספק אם היה נשמר, אלא מכוחה של חובה אתית להציב גבולות ברורים לפגיעה בכבוד האדם ובצנעת הפרט, ולשמור על הגבולות האלה.
בכלל, עלינו לזכור כי לא כל מה שראוי לשידור בערוצי חמאס (ע"ע תמונות הלינץ' מרמאללה) ואל-ג'זירה ראוי לפרסום אצלנו.
* * *
זכות הציבור לדעת היא ערך יסוד חשוב בדמוקרטיה, אך גם לה יש גבולות.
גם בתי המשפט שהגנו בלהט על זכות הציבור לדעת, שמו סייגים לפרסום הפוגע בצנעת הפרט, שלא נועד אלא "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים".
והרי ברור כי פרט להם, לא יועיל פרסום תמונתו גופתו המדממת של קדאפי לאיש.
במצבים אנושיים מעין אלו מוטב לפנות למקורותינו. ואמנם, תורת ישראל מלמדת אותנו שגם השפל שברוצחים זכאי לשמירה על כבודו לאחר שנפטר מן העולם. "לא תלין נבלתו על העץ", נאמר לגבי מי שנתלה בשל עבירה חמורה שעבר, "כי קללת אלוקים תלוי".
מסורתו העשירה של המשפט העברי ידעה להבחין היטב בין מלחמת החורמה שאנו מצווים בה נגד הבא להרגנו, לבין היחס המתחייב כלפיו לאחר שמת.
התורה אינה נרתעת מעונשי המתה חמורים, סקילה ושריפה, הרג וחנק, אך בד בבד מצווה להסיר את התלוי מחבל התלייה מיד לאחר פטירתו מן העולם ואוסרת על הלנתו. מדוע?
* * *
כדי למנוע את ביזוי גופתו של אדם ועל מנת להדגיש את ערך האדם, שלמרות מעשיו השפלים גם הוא נברא בצלם אלוקים.
אחת התופעות המדהימות שמתגלות בפעולתו של צה"ל בעת לחימה נוגעת לקבורת חללי האויב. גם כאשר התותחים עודם יורים, בסערת המלחמה, לא מושתקות זכויות האדם.
לאחר הקו הראשון של הכוחות, מתפרשים אנשי הרבנות הצבאית בשטח ומטפלים בקבורתם של חללי האויב.
כך זוכים מחבלים שזמן קצר קודם לכן ירו על חיילי צה"ל לקבורה מכובדת על ידי חיילים אחרים, דקות לאחר מיתתם.
* * *
זהירות זו בכבודו של מת מבטאת לא רק כבוד כלפיו במובן האישי.
יש בה, בזהירות זו, מסר חשוב לא פחות, מסר ערכי, מוסרי וחינוכי לאלה שנותרו בחיים - כבוד האדם, כל אדם באשר הוא, אינו רק סיסמה נבובה, קלישאה מרוטה, אלא ציווי המחייב את האדם לכבוש את יצרו ולהימנע מפגיעה שלא לצורך באדם אחר.