שעת חסד

במסורת ישראל מכונה היום האחרון של סוכות הושענא רבה או "יום חיתום הדין." בשל כך נוהגים יהודים זה מאות שנים לאחל זה לזה ביום זה "פתקא טבא" שהפתק - גזר הדין הסופי - יהיה לטוב.

שחרורו המרגש מכמיר הלב עד דמעות של גלעד שליט חתם פרק נוסף בסימפוניה הבלתי גמורה של המלחמה שמנהלת מדינת ישראל על עצמאותה שלומה וביטחונה.

למרבה הצער אחריו יבואו פרקים נוספים שחלקם עשויים להיכתב חס ושלום על ידי מי מהמרצחים ששוחררו אתמול.

היה זה כמדומני הסופר עמוס עוז שאמר פעם כי בישראל יש 7 מיליון ראשי ממשלה וכל אחד מהם יודע טוב מראש הממשלה המכהן והנבחר מה צריך לעשות.

מנהיגות אמיצה נבחנת ברגעים כאלה. באותה "שעת חסד" אולי "דקת חסד" שבה חייב המנהיג המדיני והביטחוני לשכוח לרגע את כל הטיעונים הצודקים לכאן ולכאן ולחתוך.

אין לקנא בראשי מערכת הביטחון ובעיקר בשב"כ. המאבק שהסתיים אתמול הוא בשבילם נקודת התחלה לסכנות אינסופיות. יכולתם ומוכנותם לתמוך בהחלטה הקשה הכואבת שאת מחירה הכבד מנשוא יהא עליהם לשאת על כתפיהם בשנים הבאות ראויות לכל הערכה.

בשלהי המאבק ובשוליו ראוי לשים לב לכמה תובנות. במישור האנושי הוכח שוב שאין דבר העומד בפני הרצון. מאבקה הצודק והכואב של משפחת שליט וכל המסייעים על ידה נוהל ברובו המכריע ללא צעקות בדרך אצילית מעוררת כבוד ועם זאת נחושה ובלתי מתפשרת. הופעתו המאופקת ומעוררת ההערצה של גלעד עם שחרורו מלמדת משהו על הגנים שטבועים בדמה של משפחה מופלאה זו.

במישור המשפטי הניסיון לגרור כל סוגיה לבג"ץ היה כבר לשיגרת חיים אצלנו. אך מערכת המשפט אינה הפתרון לכל בעיה. "הכל במשפט אך לא הכל משפט" חוזר ואומר השופט ברק. אפשר לעטוף כל סוגיה במחלצות משפטיות אך בית המשפט אינו המקום הראוי להכריע בכל סוגיה.

במישור החברתי-ציבורי הוכיחה שוב החברה הישראלית שברגעים קשים של מלחמה ושעות חסד היא מסוגלת לשכוח לרגע את הקנאות והשנאות ולהתאחד למופע נדיר שכולו אהבה חום וערבות הדדית. ראוי שאלה ילוונו גם בהמשך השנה הבאה עלינו לטובה.