יש פוליטיקה בשולי עסקת שחרורו של גלעד שליט. היא ניכרת משני צידי המתרס. הציבור בישראל והקהל בריכוזים הפלשתיניים מצאו כי מנהיגיהם נסוגו אל מעבר לקווים האדומים שהם עצמם גזרו על עצמם. אך זה לא בהכרח השפיע על מעמדם של הפוליטיקאים בעיני ההמונים.
בנימין נתניהו גזר קופון גדול. אפשר שגם אהוד ברק יצא נשכר. מנגד חלוקת השלל הפוליטי בקרב הפלשתינים היתה רבת גוונים. חמאס חיזק את כוחו בשטחי הרשות הפלשתינית וכבש לצורכי חגיגה שטחים שבהם הניף את דגליו בניגוד להוראתו של אבו מאזן. גם ביישובים של הערבים הישראלים רשם לעצמו חיזוק. שכן עלה בידו לכפות על מדינת ישראל לשחרר אסירים שהם אזרחיה ולפיכך חמאס הוא פטרונם.
רק שחמאס נכשל בעזה. המונים השתתפו בעצרת שאירגן ברצועה. המנהיגים ניסו להסעיר את רוחם אבל המאזינים נותרו צוננים. לא היה הד לקריאת איסמעיל הנייה "אללה הוא אכבר." בעיקר מפני שנתניהו עמד על דעתו לא לשחרר את רוצחי הצמרת של חמאס ואילץ את ההנהגה בעזה ובדמשק לוותר וקהלם התאכזב. ההסכם נושא בחובו שתי אפשרויות מדאיגות: שיפור ביחסים בין מצרים לבין חמאס; וחשש כבד שמא מצרים תהיה פעילה בהחייאת ההסכם בין חמאס לבין הרשות הפלשתינית.
להישגים ולכישלונות אלה של הגורמים המרכזיים בישראל ובקרב הפלשתינים יש ערך מסוים. הם תקפים אבל הפוליטיקה היא קרב מתמיד ומתמשך וכל הישג אינו אלא פתיחה טובה יותר למאבק בסיבוב הבא.
אופיו של הסיבוב הבא לוט בערפל. אפרים הלוי שעמד בראש המוסד הביע תקווה כי עיסקת שליט תקדם את הסיכוי לנהל משא ומתן בין ישראל לבין חמאס בתחומים מהותיים. ישראל מעולם לא הסכימה אבל בפועל עשתה כן אתמול. אך משעל והנייה לא שיגרו איתות של גמישות. להפך אמרו הם מכירים את הנפש הישראלית ותאבים להחזיק את אצבעם על ההדק. לא כדאי לשגות באשליות.