בדרכי נעם

עשרות אלפי מפגינים הצטופפו בליל קיץ מהביל של אוגוסט ליד בית ראש הממשלה בירושלים. הם צעקו, מחו, שולהבו, ודרשו צדק חברתי. ממש בצמוד אליהם עמד האוהל של משפחת שליט, זה שהקימו הוריו של גלעד, נעם ואביבה, והכריזו שלא יעזבו אותו עד שיחזור בנם מהשבי. חלק מבאי ההפגנה ניצל את ההזדמנות ונכנס לאוהל להביע תמיכה. צוותי טלוויזיה צילמו את יושבי האוהל, שגם בלילה הזה המשיכו במאבקם כפי שניהלו אותו בחמש השנים האחרונות: בשקט מדוד חודר לבבות, במתינות, במידתיות.

לא צריך להחליף מילה עם נעם שליט כדי לדעת שאור הזרקורים זר לו?. שלו? היה הדבר תלוי בו הוא לא היה מתראיין לעולם, או מעביר את זמנו במסיבות עיתונאים ובפגישות עם אישי ציבור ומנהיגים בנסיעות חובקות עולם. נפילתו של גלעד בשבי אמנם הוציאה אותו מהאלמוניות הנעימה שבה חי אל תוך לב השיח הציבורי, אך שליט בחר לנהל את הקרב להשבת בנו לפי אמונתו ומצפונו. לו היה מרים יותר את הקול, אומרים המבקרים, אם היה דופק על השולחן יותר בעוצמה, אם רק היה מרשה לעצמו לדמוע מדי פעם – או, אז היה גלעד כבר מזמן חוזר לביתו. אולי הם צודקים, אולי טועים. אבל ביום כזה אנחנו חייבים להסיר את הכובע בפני נעם שליט. על אף שנעזר ביח"צנים, בפרסומאים ובתקשורת אוהדת, לעולם שמר הקמפיין לשחרור גלעד על המתווה המשפחתי, זה שברוב הזמן מבכר דיבור שקט על פני צעקות ומעדיף להסביר מדוע כדאי לשחרר את הבן במקום לאיים מה יקרה אם לא ישוחרר.

מסיבת העיתונאים המאולתרת שקיים נעם היתה תבנית נוף התנהלותו בשנים האחרונות. למרות היום הגדוש והמתיש שעבר עליו ועל משפחתו הוא יצא לכלי התקשורת ולאלפי האנשים שהגיעו למצפה הילה. לא היינו מתאכזבים אם הוא היה מסתפק בהצהרה קצרה וחוזר לביתו. אבל שליט הבין את הרגע. גם אם העדיף שכולם יסתלקו ויניחו לו, הוא ידע שמגיע לאנשים האלה יותר. בעדינות ובפתיחות הוא תיאר בקצרה את המצב של בנו, ענה בסבלנות לשאלות העיתונאים, לא שכח להודות לאנשים שעזרו לשחרר את גלעד והביע הזדהות עם כאבן של המשפחות השכולות, שרוצחי בני משפחתן שוחררו על מנת לאפשר את שחרורו של גלעד. אמנם זה נראה כמו תיבת מסרים סדורה של יועץ תקשורת ממולח, אבל אחרי היכרות ארוכה שחווה הציבור הישראלי עם האיש, נראה שמדובר יותר בהיגיון פשוט של אדם ישר שלא שוכח להגיד תודה.

אחרי שהמצלמות יכבו והמוני המבקרים ייעלמו, יישארו נעם, אביבה ושאר בני המשפחה עם המסע החדש שלהם שהתחיל היום, לחזרה לשגרה ולשיקומו של גלעד. חמש שנים וארבעה חודשים אחרי שהתוודענו אליהם לא נופתע אם הם יעדיפו לשוב לשקט שלהם ולנתק מגע. אנחנו נישאר עם זיכרון של משפחה אצילית, שניצחה בקרב שלעיתים נראה אבוד, ושתמיד תוכל להסתכל במראה ולומר בגאווה שהיא עשתה את זה, בדרכה שלה.