החיים החדשים של רביבו

חיים רביבו ולואיס פרננדז דווקא היו ביחסי ידידות ואפילו ישבו לפני כמה שנים טובות לאיזה דרינק קצר בבר ספרדי, אחרי משחק ליגה מקומי בין סלטה ויגו (בה כיכב רביבו) לבין אתלטיק בילבאו אותה אימן הצרפתי. מי שלבש בעבר את החולצה כחול?לבן מספר 10, העביר לפרננדז כמה טיפים בנוגע לכדורגל הישראלי, כדי שאולי סופסוף, תחת הנהגתו כמכמן, נצליח להעפיל לטורניר משמעותי. "לא תמכתי במינוי מאמן זר בגלל הניסיון הרע שהיה לי עם ריצ'רד נילסן שלא התחבר לשחקנים", אומר רביבו, "אבל פרננדז, בתחילת דרכו בנבחרת, ביקש להיפגש איתי כמו חבר שמגיע למדינה חדשה ורוצה ללמוד. אמרתי לו מה לדעתי הוא צריך לעשות כדי להצליח כאן, סיפרתי לו על המנטליות של השחקן הישראלי, איך צריך לטפל בשחקנים ולגשת אליהם. אבל האגו, כמו תמיד ניצח אותו".

אז בסופו של דבר כצפוי, גם תחת הנהגתו של המאמן הצרפתי לא הצליחה הנבחרת לעשות את זה. רביבו לא מופתע: "היהירות של פרננדז מעל הכל ותמיד הוא רוצה את כל התהילה רק לעצמו. אמרו לו ככה, הוא יעשה ככה. קשר פתאום משחק בלם אחורי או עובר להיות מגן, מה לא. ניסה ללמד אותנו כדורגל, להגיד אני הרבה יותר טוב מכם. מה זה? יש כאן שחקן ישראלי, מנטליות, צריך להבין איפה אתה נמצא".

אז מי צריך לאמן עכשיו את הנבחרת?
"אייל ברקוביץ'. יש לו ביצים, ביטחון, הוא לא מפחד מכלום. אמרו שאין לו נסיון. נו באמת, מי שיש לו תעודת מאמן מוויינגייט זה יותר טוב? הוא זה שמתאים? שטויות. גם אלי גוטמן מועמד טוב אבל אני חושב שאייל צריך לקבל את המפתחות ואגב מיד, לא לחכות עם זה רגע אחד. שיתחיל כבר להתכונן, ללמוד את המערכת".

היית רוצה לאמן עם ברקוביץ את הנבחרת?
"אני באתי לאייל עוד כשהיינו שנינו במכבי חיפה ואמרתי לו 'אייל, או שנהיה עכשיו ביחד, נצליח למען המטרה המשותפת שלנו, או שנהיה ברקוביץ' וראובן עטר (שהיו מסוכסכים במשך שנים - ע.נ). זו לא המטרה שלי אבל אם אייל ייבחר ויבקש ממני להיות איתו, אעזור לו בשמחה והוא יהיה המאמן. אני יכול לאזן את אייל והוא זקוק לכך".

עוד מעט רביבו כבר בן 40 ואת התקופה הזאת הוא מאפיין בהתחדשות בכמה תחומים, בעיקר בהיבט האישי. הוא מספר שקרה לו משהו "נורא משמעותי" בארה"ב, ממנה חזר לפני כשנה וחצי. אין לו עניין להתייחס לכל הדיבורים והשמועות סביב נסיבות אותה נסיעה אבל הוא כן מוכן לומר שרק שם, בפעם הראשונה בחייו, הוא התחיל להכיר את עצמו, לשוחח עם עצמו ולהבין שהוא רוצה לחיות אחרת. ואחרת אצל רביבו זה אומר הרבה יותר פרטיות, הרבה פחות פאבים, בילויים ליליים, קזינו, הוא אפילו ניתק לא מעט יחסים עם חברים קרובים שמתקשים עד היום לקבל את השינוי שהחליט לעשות בחיים.

אבל אם מדברים על שינויים, הרי שהחשוב מכולם התרחש רק לפני מספר ימים, כשלרביבו האב הגאה נולדה בת - מיאל שמה - ילדה רביעית אחרי שני בנים ובת. וזה קרה בתל?אביב ולא באשדוד, עיר מגוריו, כי התנאי של אשתו שגית היה - כשחוזרים ארצה עוזבים את העיר הדרומית והולכים לגור בעיר הגדולה. רביבו אומר שטוב לו עכשיו בפנטאהוז המרווח בשכונת אפקה אבל הוא אף פעם לא מסונוור מזה, לא שוכח מאיפה בא ונשאר אותו אדם שעוזר כמה שהוא רק יכול לאנשים חלשים ונזקקים. הוא לא מפסיק להחליף למיאל חיתולים, קם בלילה להאכיל אותה ונהנה מכל דקה עם התינוקת החדשה. "אי אפשר להשוות את הגול הכי גדול שאתה נותן בעולם ללידה של ילד", הוא אומר. "גולים יש בלי סוף, ילדים יש רק כמה. ילדים זה שיא הרגש, זה מציף אותי בשמחה אמיתית. אני פרשתי מהמשחק הזה בגלל שהייתי תקוע בטורקיה בשעה שהבן שלי, רוי, נולד. זה שיגע אותי לגמרי. מאז המשפחה שלי הפכה למקום ראשון בעולם שלי וכשאני מחליט משהו אני רואה רק את ההווה והעתיד".

החיים שלו עכשיו נוחים, הוא אומר, מרופדים כלכלית מכל מה שצבר בשתי הקריירות שלו - הכדורגל ועולם העסקים עם חברו ג'קי בן זקן. רביבו מקפיד לקום בשבע בבוקר, עובר קצת על העיתונים, שותה את ההפוך הראשון שהוא כל?כך אוהב ומספיק לומר בוקר טוב לילדים לפני שאלה נעלמים למסגרות החינוכיות שלהם. מאוחר יותר המזכירה אומרת לו אילו פגישות נקבעו לו באותו יום ועד לאחרונה אף הסתייע בנהג צמוד. הוא מגיע גם למשרדים באשדוד וכשמתחשק פורש למנוחת צהריים בחזרה בבית באפקה. רביבו אומר שהחיים הטובים לא שינו אותו כאדם ועד היום הוא בוכה כשהוא רואה אנשים שאין להם מה לאכול, כאלה שצריכים עזרה. אם לא היה נדבק בחיידק הכדורגל ומתמיד בו, הוא מודה, ייתכן שלא היה זוכה להווה ורוד ועתיד שנראה כרגע די מבטיח. תסריט כזה, לדבריו, היה יכול להסתיים אפילו בישיבה בכלא או גרוע מזה. חלקם אף סיימו את חייהם בתקריות רצח.

"כן, הייתי יכול להיות היום במקום אחר", הוא מפרט. "אם ההורים שלי לא היו משקיעים ודוחפים אותי לכדורגל דברים היו יכולים להיראות רע. במקום שאני גדלתי זה היה או פשע, או כדורגל. היו לי חברים שנרצחו, היו שישבו בכלא. עד היום אני לא יכול לראות אנשים שאין להם מה לאכול, הפכנו פה למדינה של עמותות וזה מאוד קשה לי. אני באמת בוכה מזה ונותן להם מה שאני יכול. אצלנו בבית לא היה חסר אוכל אבל לא היינו ממעמד הביניים. אני רגיש מאוד לצרכים של אנשים חלשים, אנשי רווחה, זה מאוד מעסיק אותי והערכתי מאוד את העבודה הגדולה שעשה בוז'י הרצוג בתור שר הרווחה. זה עניין של אופי, זה בא אצלי מהבית, מהחינוך של ההורים. למזלי הגדול קיבלתי מתנה מאלוהים וזה הכישרון בכדורגל".

כישרון? על זה אין בכלל ויכוח. רביבו אמנם לא שוכח כיצד אחד המאמנים הראשונים שלו, אורי הילמן, השאיר אותו בבית כשנבחרת הפועל נסעה לגרמניה, אבל מאותו רגע הוא גם התחיל בנסיקה שלו. חלוץ קורע רשתות בגדנ"ע יהודה, בני יהודה, הפועל תל?אביב ומכבי חיפה. אז גם הגיעו הסאלטות המפורסמות אחרי הגולים ומכאן הדרך לסלטה ויגו מהליגה הראשונה בספרד הייתה קצרה. האב שמעון רביבו (63) והאם רחל (57), שגידלו חמישה אחים בבית (שלושה בנים ובת, חוץ מחיים), התגאו בבן שהחל בקריירה מפוארת מעבר לים והרוויח סכומי כסף גדולים, עליהם אפילו לא חלם בלילות הכי ורודים שלו כילד באשדוד.

במסגרת ההצלחה קיבל רביבו כמובן זימון לנבחרת ישראל ואת המדים הכחולים?לבנים לבש לראשונה מול איי פארו בשנת 1992. "ללבוש את החולצה הזאת, לעמוד ולשיר את ההמנון, היה השיא שלי", הוא נזכר. "זה באמת ריגש אותי. הייתי קפטן של ויגו, גם של פנרבחצ'ה הטורקית, אבל זה לא משתווה לנבחרת. עם כל הצניעות, אני לא מכיר שחקן שהקהל כל?כך אהב אותו כמוני. זה באמת היה משהו מדהים. היו לא מעט משחקים שהיו משאירים אותי בחדר?הלבשה שלוש שעות אחרי המשחק. הייתי רוצה כבר לצאת החוצה, לנסוע הביתה, אבל היו מבקשים ממני להמתין כי הקהל יחנוק אותי שם מאהבה. בעיקר אחרי המשחקים מול ארגנטינה והמשחק המפורסם מול אוסטריה שניצחנו בו חמש אפס זה".

רביבו כבש 15 שערים במדי הנבחרת ב?67 הופעות ובישל 21 שערים. הוא מגלה שאחד הסודות שלו להצלחה היה הדרך בה התכונן למשחקים. בעצם, כך לפחות הוא חשב תקופה מסויימת. "החלטתי שאני חוקר משחקים", הוא מספר. "היה לי קטע כזה שכל פעם שהייתי נותן גול או שהיה לי משחק טוב הייתי מתחיל לחקור מה עשיתי לפניו, מה אכלתי, מה לבשתי, איך התכוננתי, לאן נסעתי, ממש הכל. משחזר כל רגע, כל דקה, ובפעם הבאה הייתי הולך לישון באותה שעה, קם בבוקר באותו זמן, חוזר על זה שוב. לפעמים זה עבד, לפעמים לא. הבנתי שזו לא ממש הסיבה".

הוא וחבריו לנבחרת היו מהדורות המוכשרים שהנפיק הכדורגל הישראלי: אייל ברקוביץ, טל בנין, אבי נימני, איציק זוהר, יוסי אבוקסיס, ניר קלינגר, אלי אוחנה, אלון חזן, רוני רוזנטל, ראובן עטר. "יש לי כבוד גדול לנבחרת שהעפילה למונדיאל של מקסיקו 70 אבל אני חושב שאם היינו נשארים ומשחקים נגד הנבחרות מאסיה, ולא עוברים לשחק נגד האירופאיות, היינו מגיעים למונדיאל עוד 4?5 פעמים. הנה, כששלמה שרף אימן אותנו הגענו להצלבה (התמודדות של שני משחקים על ההעפלה לטורניר). היינו דור יותר מוכשר וטוב מזה של עכשיו. בכלל, את השחקנים של היום ניתן יהיה להגדיר כ'דור' רק אחרי הקמפיין הבא".

סוגיית המאמן היא לדעתו של רביבו אחת הרעות החולות של הנבחרת. "היו כל?כך הרבה מאמנים לנבחרת ישראל ו?90 אחוז מהם פחדו על המשרה שלהם, שלא יפטרו אותם - וככה זה נראה. שלמה שרף זה דוגמא טובה למאמן אחר. הוא הצליח כי הוא לא פחד. הוא אמנם פחד מעיתונאים אבל כשמגיע המשחק הוא שם את ההרכב הכי התקפי שאפשר. קיבלנו גול, נתנו שניים בחזרה. אצלנו אמנם היו כאלה שנורא התרגשו לפני משחק, אפילו הקיאו, אבל אנחנו כנבחרת לא פחדנו. לא הפסדנו לספרד, לרוסיה, שנה וחצי לא הפסדנו בבית. לא יעזור, השחקן הישראלי לא יודע להגן. לכן צריך לשים הרכבים הכי התקפיים שאפשר ולהפסיק כבר לפחד. ריצ'ארד נילסן לדוגמא, היה מאמן ממש לא טוב. זה שהוא זכה באליפות אירופה עם דנמרק אני יודע, אז אולי הוא מתאים יותר להם, אולי הוא מבין כדורגל בסקנדינביה, אלינו, השחקנים, הוא בכלל לא התחבר, דיבר בשפה אחרת, הביא לנו שיטה של פעם. היינו מדברים בחדר הלבשה על חוסר הקומוניקציה איתו, על הרמה הנמוכה של האימונים".

אצל לואיס פרננדז הבעיות היו אחרות. "אני דווקא אמרתי לו בהתחלה שיכול להיות שהוא מאמן טוב, שהיו לו הצלחות בספרד, צרפת, אבל כאן זו אופרה אחרת ואם הוא לא יידע לגשת נכון לשחקן הישראלי, הוא ייכשל. נתתי לו עצות איך לדבר עם השחקנים, הסברתי לו על המנטליות שלהם, ממש דיברתי מתוך ידע של אחד שעבר כמה דברים בכדורגל, שהיה שחקן נבחרת מוביל. הסברתי לו שלאמן קבוצה זה לא לאמן נבחרת. תחילת הקדנציה שלו הייתה נראית מבטיחה. הוא הלך לאימונים, התעניין, אבל אז האגו שלו הגיע ושוב הכריע אותו. וזה עלה לנו בנקודות. פייר, לא הבנתי את כל הניסיונות שלו להציב שחקנים לא בעמדה שלהם. אם הוא היה מצליח אולי היו אומרים שהוא גאון, אבל אין הוקוס פוקוס והוא נכשל. כתבתי עליו דברים לא טובים, וכל הזמן דאגו לתרגם לו אותם. הוא דיבר איתי על זה והסברתי לו שאני לא מאלה שיגידו דברים יותר יפים מהמציאות. אחרי זה הייתה לו תקופה לא רעה וגם ניצחונות בנבחרת אז כתבתי עליו טורים טובים. פגשתי אותו שוב ושאלתי אותו, לואיס, נו הפעם לא תרגמו לך? אבל הוא המשיך בשלו, חזר לסורו ואז כתבתי לו באמת שאצלנו אוכלים חומוס ופלאפל ושייסע לצרפת לאכול ארוחה צרפתית טובה".

הטלפון הנייד שלו לא מפסיק לצלצל ומספר ההודעות שמתקבלות אצלו במשך רבע שעה כמעט בלתי נתפס. כשהוא מתחיל לדבר על הספורט הישראלי, ובעיקר על הניהול בנבחרת, הוא מרצין, המבט שלו חודר ואי אפשר לעצור אותו. "כל הסיפור הזה של ועדות מקצועיות שכאילו המליצו ליו"ר ההתאחדות כל השנים את מי למנות למאמן הנבחרת - זה שקר וקשקוש. אבי לוזון עשה הרבה דברים טובים בהתאחדות, בנה שם כל מיני עניינים ומבחינה פיננסית הכל בסדר שם. אבל למרות שאני אוהב את אבי, הוא גם עשה הרבה דברים שהחזירו את הכדורגל שלנו אחורה. הוא היה צריך להכניס למערכת הניהולית שחקני כדורגל גדולים שפרשו ואלה היו יכולים לנסוע להיפגש עם אנשי כדורגל מכל העולם, לשבת איתם, ללמוד, להכניס יצירתיות, שיטות חדשות, ניהול ספורטיבי כמו שצריך. כל העולם מתקדם, מתפתח, כך גם הכדורגל, ורק אצלנו הכל מיושן, מבוגר. זה כמו בצבא, בלוחמה. משה דיין ז"ל היה יכול להיות היום רמטכ"ל עם כל הקדמה הזו? וגם מה זה העניין הזה עם השרה לימור לבנת. אין לי שום דבר נגדה, היא בטח יכולה להיות שרת חינוך נהדרת אבל מה לה ולשרת הספורט? צריך לשים אנשי מקצוע, כאלה עם ידע, להתייחס ברצינות לדברים ואז אולי נתחיל להתקדם".

רביבו מקרין אולי שקט ומעט ביישנות, בעיקר בגלל החיוך, אבל זה לא מפריע לו לקבוע בביטחון גמור שלדעתו הוא השחקן הגדול ביותר והמוצלח מכולם של ישראל. "המאמן שלי בסלטה ויגו היה הטוב ביותר שאימן אותי, השחקן הכי טוב בעיני בחו"ל היה אלכסנדר מוסטובוי ששיחק איתי בויגו. כשהייתי שחקן לא יכולתי להגיד את זה אבל אני חושב שאני השחקן הטוב ביותר שהיה לישראל. בטח יוסי בניון חושב את זה על עצמו, כך גם ברקוביץ, זה בסדר. אבל אני הגעתי להכי הרבה בכדורגל".
כן, שוב ברקוביץ'. זה לא מקרה שהשם הזה עולה שוב ושוב.

הוא ורביבו היו הכוכבים הגדולים של הדור הקודם בנבחרת ועוד לפני כן במכבי חיפה, שם החלו יחד את הקריירה בקבוצת הבוגרים. רביבו ידע שהם טיפוסים שונים, אבל גם הבין מהר מאוד שהם צריכים לשתף פעולה. "עברתי לשחק במכבי חיפה, באתי לאייל ואמרתי לו 'בוא נדבר. תשמע, אנחנו צריכים להיות ביחד, רק ככה נגיע ביחד להצלחות. אייל הסכים. אף אחד מאיתנו לא חשב על עצמו אלא על הקבוצה והנבחרת. היה לנו הרבה כבוד אחד לשני. הכרתי אותו במגרש בעיניים עצומות. ידעתי עשרים מהלכים לפני, מה הוא כבר מתכנן, חושב, מה הוא יעשה. ואייל היה שחקן ענק. היה פשוט כיף גדול לשחק איתו. גם היום אנחנו בקשרים טובים, לפעמים נפגשים, הכל בסדר. אייל ואני שונים. זה עניין של אופי. אם יבואו אליו עכשיו ויגידו לו 'מחר יש לך אימון בשש בבוקר, אתה חוזר לשחק - הוא יגיע בשיא ההתלהבות'. אני לא. אני פרשתי אז בשבילי זה נגמר. עברתי הלאה".

רביבו שולט בעברית, אנגלית, ספרדית וטורקית, מקשקש גם גם מעט בצרפתית, ויש מי שמספר שהוא יודע לא פחות משמונה שפות שונות. הוא מצטנע ופוטר את העניין בחיוך רחב. היה לו כבר חוזה חתום בברצלונה הגדולה בשנת 1999 אבל אז המאמן וסגן הנשיא של הקבוצה עזבו, הוא חתם בטורקיה על חוזה גדול ושמן אצל פנרבחצ'ה, והשאר היסטוריה. איסנטבול היא המקום שבו הפך לאליל בעיני האוהדים, אבל שם גם החליט שצריך לתלות את הנעליים. "הייתי בטורקיה, לא יכולתי להיות עם שגית בלידה של רוי ומאותו יום ממש הכדורגל ירד למקום שני", הוא אומר, "המשפחה עברה למקום ראשון. זהו, הפכתי דף. הייתי כבר בגיל 31 וחצי והחלטתי שאני חוזר לישראל. שזה נגמר. תמיד ידעתי שאני רוצה לפרוש בשיא והגיע הרגע הזה".

במדי סלטה ויגו כבש רביבו 26 שערים, אחד מהם בליגת האלופות מול ליברפול באנפילד, ואפילו הגיע עם הקבוצה עד רבע הגמר בגביע אופ"א. בפנרבחצ'ה רשם 16 כיבושים ונבחר לשחקן הזר הטוב ביותר בטורקיה.

מדובר בקריירה ארוכה ומוצלחת בכדורגל האירופי אבל למרות זאת, ואולי בניגוד לתדמית הזוהרת של כדורגלן מצליח שמרוויח סכומים דמיוניים, רביבו מדבר לא מעט גם על הקשיים שעבר בשנים הללו.

התנאים להם זכה רביבו בקבוצות בהן שיחק באירופה היו מצויינים, אבל הוא מתאר הרבה מאוד רגעים של בדידות. "גם אם המשפחה שלך איתך זה לא קל, זה דורש המון השקעה, נסיעות, טיסות, בתי מלון", הוא אומר. "כל הקריירה שלי בעצם הייתי רובוט של כדורגל. ממש כך. נכנסתי לתוך זה, גדלתי עם זה, לא חשבתי בתוך זה. עשיתי. ממש כמו שרובוט מתנהג. נסעתי בהתחלה בתור נער צעיר מאשדוד לגדנ"ע יהודה בשלושה אוטובוסים, בגשם, בקור, בחום גדול. אימון, ועוד אימון ועוד אימון. הכרתי את שגית כשהייתה בגיל צעיר מאוד, היא באה אחריי לכל מקום ובעצם הפכה להיות רובוט כמוני. אולי אפילו הילדים שנולדו לתוך זה כבר היו כאלה. הרבה פעמים אין בכלל רגש, חדווה, אבל יש משחק ויש תפקיד, קבוצה ונבחרת. אתה לא שואל שאלות. אתה מבצע. הרגשתי הרבה רגעים של לבד ומאוד שמחתי לחזור לישראל. כלכלית הייתי כבר מסודר, היו לי השקעות בארץ, עסקים, באמת שמחתי כבר להיות כאן, באשדוד, ליד ההורים, האחים שלי, כל המשפחה והחברים". אחרי שפרש פתאום היה לו הרבה זמן, הרגיש משוחרר, לדבריו.

"פתאום יכולתי לבלות עד מתי שאני רוצה, לעשות חיים, לטוס לחו"ל, לבלות בקזינו, לצאת ביום חמישי בלילה לאיזה בר, לקום באחת בצהריים, מה שבא לי. פתאום היו לי חיי לילה, חופש. חיפשתי את הריגושים במקום מה שהיה לי אחרי הגולים או במשחקים. אבל, זה לא ממש מילא אותי. זה היה כיף לאותו זמן, הייתי אדם שיוצא ממסגרת ופתאום יש לו את כל הזמן שבעולם ובלי משהו מחייב מעליו - וניצלתי את זה עד הסוף".

בבית הקפה השכונתי, ממש פסיעה מהפנטהאוז שלו, ניגשים לרביבו שני אנשים. תמיד הוא ידע להעניק לכל אוהד או סתם מעריצים את תשומת הלב, את החיוך הגדול. ואולי גם בזה טמון סוד הקסם שלו והחיבור הגדול שלו לקהל הישראלי. "שמענו שיש לך בת חדשה, מזל טוב חיים, אתה יודע להחליף חיתולים"?, שואל אחד מהם. "ברור. אני אלוף בחיתולים. אני אוהב להיות איתה כל דקה שאני יכול. זה הכיף הכי גדול שלי", משיב רביבו ושוב, אחרי סיגריה אחת, הוא לוגם מההפוך.
לפני כשלוש שנים הוא לקח את שגית, בר (15.5), מיי (13), ורוי (8.5) ועזב את הארץ ללוס אנג'לס למשך שנה וחצי. הרבה מילים ושמועות התגוללו כאן על הסיפור הזה, על העזיבה של המשפחה את אשדוד, את החיים הטובים כאן, אבל לרביבו אין שום עניין להתייחס לכך. הוא עבר שם הרבה, בעיקר עם עצמו.

שעות רבות ישב וחשב. ממש שוחח עם עצמו על החיים. "אני לא מצטער על כלום. אחד היתרונות הגדולים שלי זה שכל החלטה שלי מאוד מחושבת. שם על המאזניים, מחליט ואז זהו. היינו שנה וחצי בארה"ב. עד שהגעתי לשם לא הכרתי את עצמי. לא היה לי זמן לדבר עם עצמי ושם זה קרה. קיבלתי הרבה מאוד פרטיות. חשבתי 'חיים, מה מספק אותך, מה עשית עד עכשיו', אמרתי שכל אחד עושה טעויות אבל החוכמה היא ללמוד מהן. אני לא מצטער על כלום, אני יודע שהייתי צריך לעבור את הדרך הזו כדי להיות מה שאני היום. גיליתי שם הרבה תובנות חדשות על החיים שלי, הבנתי שאני רוצה אחרת. שגם אם אתה אוכל 10 פעמים את הסטייק הכי טוב בעולם, בסוף זה יימאס לך. אני מתכוון בזה לבילויים, הפאבים, הקזינו, החברים, כל ההזמנות לחתונות, אירועים, דברים מהסוג הזה. הבנתי שם שאני רוצה לחיות בשקט עם המשפחה שלי, ממש להעתיק את החיים שהיו לי שם לכאן. התנאי של שגית היה שאיך שחוזרים לארץ, עוזבים את אשדוד ועוברים לתל?אביב".

רביבו מסביר שבשנים האחרונות בעיר הולדתו כבר הרגיש קשה עם כל החברים, העסקים, המשרדים. "היו לא מעט אנשים שניסו להכניס לנו מקלות בגלגלים. הפריעו להם העסקים שלנו למען העיר אשדוד, למרות שג'קי ואני השקענו כסף גדול מכיסינו, גם בכדורגל, גם בעסקים אחרים. שגית ואני אמרנו לעצמנו שאנחנו רוצים לחוות את ארה"ב כאן. חזרנו ארצה, עברנו לתל?אביב והחלטתי לחיות אחרת. ניתקתי לא מעט קשרים עם חברים ויש כאלה שנפגעו מכך אבל זה לא ממש מעניין אותי. נגמרו היציאות כל לילה, הפאבים, הכל. זה פשוט נמאס והבנתי שזה לא זה. הבנתי שהרבה יותר נכון לי וטוב לשבת בבית, להיות איש משפחה, מדי פעם לצאת ל'אוטו' שזה הפאב הקרוב ולהנות עם כמה חברים באמת קרובים מאשר להיות כל לילה באירוע אחר. ממש טוב לי עם הסיפור הזה".
אז בסופו של דבר דווקא בתל?אביב, עיר האפשרויות הבלתי נגמרות, על שלל הפיתויים שלה, מעיד רביבו שנרגע. הוא מוסיף שמכוניות יוקרה לא מדברות אליו (לשגית היה עד עכשיו פורש אבל הוא מחליף לה לאאודי) ומשתדל להיות אחר הצהריים ובערב בבית.

"אני עושה שיעורי בית עם הילדים, יש לי היום הרבה יותר זמן פנוי אבל על כל ענייני הבית עצמו שגית אחראית. אני לא מבשל, לא מתעסק עם כל מה שקשור לתפעול הבית. אני מאוד אוהב לשחק עם הילדים פליי סטיישן, קם לתת בקבוק למיאל בלילה ומעדיף לראות את ערוץ הביוגרפיות וההיסטוריה בטלוויזיה ולא כדורגל או תוכניות ספורט. אני ממש תולעת ספרים וסיימתי כעת את 'לבד בברלין'. אם יש משחק כדורגל גדול בחו"ל אז אני רואה ואני אוהב גם מדי פעם תוכניות ריאלטי.

במסגרת העמקת המעורבות בנעשה בבית הוא גם הפך לאורח קבוע בסופר. "זה ממש תענוג, פה לא עוצרים אותי כל רגע כמו באשדוד, זה שוב עניין הפרטיות שקיבלתי במקום הנהדר הזה. גם לים אני הולך אבל שם זה כבר יותר קשה וכולם רוצים לדבר איתי. אבל זו האהבה של האנשים וזה בסדר. גם מאוד תמכתי במחאה החברתית, חושב שהיא צודקת אבל לא אהבתי שזה הפך להיות מופע קיסריה".

אהבה נוספת גדולה אותה מטפח רביבו באותה יסודיות ורצינות שאפיינה את הקריירה שלו היא מגרש הגולף. פעמיים בשבוע הוא מתייצב במגרשים בגעש ובקיסריה ואפילו שייך לקבוצה בת 14 שחקנים אותה מאמן הגולפאי איתמר כהן. "הקמנו קבוצה וכבר נסענו לשחק בתאילנד, קפריסין, ארה"ב ומקומות נוספים. אני מת על האימונים, נוסע לשם עם המון חשק. אני אוהב את הריגוש הזה, להכניס את הכדור. פתאום שוב יש לי אתגר עם כדור, זו מלחמה חדשה להכניס אותו לגומה וזו שוב התחושה הזאת שהייתה לי עם בכדורגל. כיף לי נורא להשתייך לאנשים האלה, יש בקבוצה שלנו לא מעט אנשי עסקים נכבדים (מסרב לחשוף את שמותיהם "כדי לא להביך אותם"), הגולף הפך אצלי למשהו מאוד רציני ואני משקיע בזה הרבה".

אבל גם עם המרחק שתפס מאשדוד, יום שישי זה סיפור אחר. רביבו אומר שזה היום שהוא הכי אוהב בשבוע. משהו באוויר משתנה, הקצב יורד, הכל נעשה יותר משפחתי וגם משפחת רביבו המורחבת מתכנסת לאכול אצל ההורים - באשדוד. האם רחל מכינה את האוכל שחיים והאחים שלו ושאר בני המשפחה הכי אוהבים בעולם. "דגים, חריימה, קציצות בשר, אורז, פלפל ממולא, והרבה דברים אחרים טובים", הוא מפרט, ואפשר לדמיין את הריח המדהים שעולה מהמטבח. "אני מת על קציצות עם אורז. אנחנו מאוד קרובים במשפחה ואין דבר כזה לא לאכול בשישי אצל אמא ואבא. יש דברים שאני לא מחליף לעולם". אחר כך הוא לוקח את הנייד, נותן שלוק אחרון מההפוך (השישי), מביט בשעון ומדווח על המשימה הדחופה: "בטח הגיע הזמן להחליף למיאל חיתול, יאללה אני רץ".