פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האביב הערבי והמחאה העולמית

      איש - גם המומחים הגדולים ביותר - לא יודע לאן צועד העולם מבחינה כלכלית. יש החוזים משבר גדול עוד יותר מזה של 2008 ויש אופטימיים יותר. אבל מה שבטוח הוא, שבתוך כך לממשלות המערב יש גם תופעה חדשה עמה הן צריכות להתמודד - הרחוב. השנה לא רק בעולם הערבי יצא ההמון מאדישותו, גם במערב. אלא שדווקא במערב, באופן פרדוקסלי, המצב מסוכן יותר. ראשית כי המרחב הדמוקרטי שבו מתקיימות המחאות (ארצות הברית, פורטוגל, ספרד, איטליה וגם ישראל) מאפשר לרחוב ללכת רחוק יותר, ושנית כי במערב, להבדיל מהעולם הערבי, יש לנו גם מה להפסיד אם הדברים ייצאו משליטה, ובימינו הכל אפשרי.

      וצריך לומר כי הכתובת הייתה על הקיר. אמנם, אי אפשר לתת קרדיט למחאה המערבית, שהתפשטה עתה גם לאירופה, אחרי ארצות הברית, ולאותו צעיר תוניסאי ששרף את עצמו ב-17 בדצמבר ופתח בכך את מה שכבר מכונה אביב העמים הערבי. אבל מספיק לראות ברשתות החברתיות של צעירים מצרפת, בריטניה, איטליה, קנדה ועוד כיצד אימצו רבים דמויות או דגלים מתוניסיה, מצרים, תימן ולוב והפגינו סולידריות עם ההמון הערבי, כדי להבין כי המהפכה הערבית משפיעה גם על זו המערבית.

      המחאה המערבית לא התפרצה במקרה. מעמד הביניים בעולם המערבי כבר שנים מתקיים כשבוי של תענוגות/מותרות שלהם הוא כלל לא זקוק (אלא אם מטרתו לנפח את כיסיהם של טייקונים למיניהם). אבל כדי לממן את המותרות האלה בני המעמד הבינוני נאלצים לעבוד יותר ויותר קשה. הרי איש לא רוצה לחזור לאחור. וכך קורה שמעמד הביניים בעולם המערבי נשחק לא מאחר שהוא גווע ברעב, ולא תמיד מפני שאין לו עבודה, אלא פשוט כי הוא חושש לאבד את הדברים הטובים שהעולם הקפיטליסטי אפשר לו להשיג. כך או כך, העולם נכנס לתקופה של חוסר ודאות, וההמון עצבני.

      "איש לא יודע באמת לאן אנחנו הולכים"

      עם כל הכבוד לרצון הטוב של המפגינים הערבים הצעירים, העולם הערבי מוגבל באפשרויות שלו להתקדם בגלל המסורת והתרבות הפוליטית (וצריך להצדיע להישגים של הצעירים בארצות ערב, גם אם עד עתה הם לא הובילו לאותה דמוקרטיה מיוחלת, אלא רק להחרפת המשבר הכלכלי שם). אבל דווקא במערב מצטרפים עתה לתנועת מתנגדי הגלובליזציה העולמית גם צעירים בני מעמד הביניים שחוששים מיום המחר, ובמערב קל יותר לשנות. במדינות כמו צרפת, שבהן האיגודים המקצועיים חזקים ביותר, לא מתרגשים ממחאות כאלה. אבל אפילו מדינות כמו ארצות הברית וישראל נדבקו בחיידק.

      מובן שלראות אזרח יוצא מאדישותו הוא דבר חיובי. אבל השאלה היא אם בתקופה שכזאת העולם המערבי זקוק למהפכה או לתיקונים. בל נשכח שאיש לא יודע באמת לאן אנחנו הולכים. יכול להיות שעוד נתגעגע לימים אלה שבהם אזרחים יורדים לרחוב כדי לדרוש צדק חברתי. ייתכן מאוד שקריסת בנקים באירופה - וזה עלול לקרות - עוד תחזיר אותנו לימי המחאה של לחם עבודה.

      לא תמיד ההפגנות שקטות כמו בישראל (ועל כך שוב יש לברך). באיטליה ראינו כיצד הדברים יצאו משליטה. במהומות הקיץ בלונדון ראינו כיצד המשבר מנוצל למעשי בריונות בדיוק כמו בהפגנות החברתיות בצרפת. לא בטוח שאנחנו רוצים לחיות כמו אזרחי ברזיל, דרום אפריקה או מקסיקו, שבהן צריך לחשוש להסתובב עם דבר בעל ערך מחשש לאלימות שנמצאת מעבר לפינה.

      בהפגנות המחאה ברחבי העולם יש המחזיקים שלטים בגנות הקפיטליזם ובזכות געגועים לקומוניזם. זה לא כל כך מסתדר עם הדרישות לחיים טובים יותר, ובכלל, בהפגנות מעורבים בני המעמד הבינוני עם חסידי הקומוניזם. יש בהפגנות האלה דרישות סותרות ומשונות ולכן לא ברור לאן הן יובילו. אבל בכל מקרה דבר אחד בטוח, מה שהתחיל בצעיר ששרף את עצמו בתוניסיה - מחלחל גם למערב.