לכאורה, אתה יכול להתברך בהחלטותיך האחרונות. ספטמבר חלף וצונאמי לא התרחש. נסעת לאו"ם ובבית אהבו את נאומך וכעסו על עבאס. אובאמה הפך לגרופי שלך; עד לבחירות לנשיאות הוא עשוי אפילו לרכוש בית להשקעה באריאל, ואחרי זה אלוהים גדול: או שייבחר רפובליקני, או שיהיה צורך להפעיל את אייפא"ק מול הקונגרס כדי לבלום את אובאמה שיחזור לסורו.
ה"רביעייה" קראה למו"מ ללא תנאים מוקדמים. את האותיות הקטנות של החלטתה לא יקראו בוחריך. אתה יכול לאמץ אותה בלי חשש, ביודעך שהפלשתינים לא יסכימו למו"מ בלי הקפאת התנחלויות, וכיוון שזה תנאי מוקדם, לא יקרה כלום.
מבחינתך זו הצלחה: שוב לא קורה כלום, ושוב אינך מואשם בכך. מרקל יכולה לנזוף בך עד מחרתיים, וב"ניו יורק טיימס" יכולים לפרסם מאמרים לא מפרגנים, אבל זה קטן עליך. אבו מאזן מתעמת עם אובאמה, עם הקונגרס, מאבד תמיכה, ואילו אתה מושיט את ידך לשלום ולא נענה. יותר טוב מזה?
המועמדת שלך לראשות מפלגת העבודה ניצחה. זה מה שרצית. מישהי שתתעמת עם לבני, שאינה חושבת שההתנחלויות הן חזות הרוע, ושאין זה משנה אם נבנה בישראל או בשטחים שכבשה. היא תומכת בשלום אך יודעת, כמוך, שאין סיכוי שהוא יבוא, ולכן היא עשויה להיות תחליף-ברק לקדנציה הבאה. בעניינים הכלכליים כבר תסתדרו. הקיץ של האוהלים חלף. המפגינים רצו כל כך להוכיח שאינם פוליטיים, עד שהוציאו אותך מהמשוואה. ומה קורה אחרי ההפגנות הגדולות בתולדות האומה? אתה מתחזק בסקרים. מה עוד אפשר לבקש?
הרעיון למנות את טרכטנברג היה הברקה
הרעיון למנות את טרכטנברג היה הברקה. ההחלטות שקיבלה הוועדה - מצוינות. חלקן הגדול כבר הצהיבו בין דפי "חוקי ההסדרים". ואם לא הצלחת להעביר את מסקנות הוועדה בישיבת הממשלה הראשונה - רק טוב ייצא מזה. הציבור מבין שאתה נלחם למען צדק חברתי מול השרים הרעים.
אלא שזו תמונה מעוותת מאוד של המציאות. בימים הקשים ביותר של ישראל, כאשר כל המזה"ת היה נגדנו, היתה איראן לצידנו. כיום איראן היא האויב המסוכן. איבדנו את טורקיה, והיחסים עם מצרים וירדן בשפל עמוק ביותר. אנחנו שנואים, מוחרמים, דחויים ומורחקים. התלות בארה"ב גדולה מאוד.
אינך מבחין, או שאינך רוצה להבחין, בהבדל בין תירוץ לסיבה. אתה צודק שהסכסוך הישראלי-פלשתיני אינו הסיבה להתנהגות טורקיה או איראן, אבל אין להן תירוץ טוב מזה, ואתה נתת להן תירוץ. אתה מחמיץ את הסיכוי היחיד לצאת מהחשיכה, והוא - הסכם מלא עם הפלשתינים. אתה מקצין את היחסים עם עבאס, שלא יהיה לו תחליף כפרטנר לשלום.
במישור הכלכלי לא יוכלו החלטות רכות לצמצם את הפער הבלתי נתפס שנוצר, במידה רבה בשל מדיניותך הכלכלית. אם לא יתקבלו החלטות מרחיקות לכת, זה יתפוצץ שוב.
במישור הפוליטי - שם עשויה להימצא הפתעה גדולה. בדמוקרטיה אינך יכול לבחור את יריביך. דווקא מי שנדמה לך נוח ביותר עלול להיות האתגר הגדול ביותר. והבעיה? ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, הפך כל מחשבה על מהלך אסטרטגי לכמעט בלתי אפשרית. "כמעט" אני כותב בזהירות.