הייתי בתחתית - ובחרתי בחיים

יותר ממיליון איש היו מהופנטים למסך ברגעים שלפני ההכרזה על הזוכה בגמר "מאסטר שף". הם ראו אותו ממלמל, מתפלל, מתחנן להיות האחד, לקבל סוף סוף הכרה בדרך הארוכה שעשה. מי שהביט בפניו אולי גם הבחין בסערת הרגשות שהתחוללה בו. באותן שניות של מתח עברו לנגד עיניו הימים הקשים כנרקומן, המלחמה בעצמו במרכז הטיפולי ודמותו של בנו בן ה?8 - שאף שלא זכה ליהנות מאבא במשרה מלאה בשנות ילדותו, הפך למעריץ מספר 1 שלו.

ואז זה קרה. השופטים הכריזו: אבי לוי הוא המאסטר שף החדש של ישראל, וסוף סוף הוא הירשה לעצמו להתפרק ולבכות. להתמסר לאושר הגדול שהציף אותו ולהפסיק לחשוב, רק לכמה רגעים, על המלחמה היומיומית במחלה הנוראית שמקננת בכל מכור ומאיימת תמיד להתפרץ. בתוך ההמולה של עשרות המברכים, הקונפטי והזרקורים, אבי זכר כי אף שהמלחמה שלו עדיין ממשיכה, הוא - שעלה על הדרך הנכונה - הופך ברגעים אלה לסמל עבור עוד עשרות מכורים שנלחמים מדי יום ביומו ומבינים שאפשר.

ביום שאחרי הניצחון הגדול היה לו ברור שהוא צריך לחזור לשם - אל המקום שסימן לו את הדרך אל החיים החדשים. במקום הזה אין חיוכים. השומר בכניסה לא מחייך, ה"אסיר תודה" (תורן שמירה בשפה המקומית) לא מחייך, וגם מהבחורה הנאה והעדינה שכבר נמצאת לפחות חמש שעות ב"ניתוק" - יושבת לבדה בחוץ כדי לפרק את כל ההרגלים הישנים - אל תצפו לחיוך.

המקום שהחזיר לאבי את החיים, כמו שהוא קורא לזה, נמצא באתר סודי בצפון הארץ ומגיעים אליו מכורים לסמים שרוצים לקבל, ולמזלם יש גם מי שמוכן לתת להם, הזדמנות. בלא מעט מהמקרים זו גם ההזדמנות האחרונה. במקום העצוב הזה "דרך" היא מילת המפתח, וכמעט מאה מטופלים נלחמים ומוכנים לעשות הרבה כדי למצוא אותה.

את פניו של אבי בקהילה הטיפולית מקבלים שלושת המדריכים המסורים: רפי, רוני ויעקב. כולם, כמובן, גאים מאוד במטופל שלהם שהתפרסם, אבל על רקע השמחה הגדולה על הניצחון הם גם דואגים לו מאוד. מי שהצליחו בהרבה מאמץ והקרבה להעלות את אבי על הדרך, חוששים שדקות התהילה יהפכו לדקות הסיוט שלו, שלהם ושל מקורביו. שחלילה אבי לא יצליח להתמודד עם הפרסום והתהילה, ויידרדר חזרה.

"אני שמח שעלית על דרך ושאתה מצליח להשתלב בחברה. מבחינתנו אתה השגריר שלנו בחוץ, אבל השאלה היא איך אתה שומר על עצמך", אומר רפי כשהוא פוגש את אבי, "איך תשמור על עצמך בהשקות ובאירועים. כשראיתי אותך באחת התוכניות מבשל עם יין, לא יכולתי להסתכל".

השאלות הקשות מוחקות את החיוכים, שהתאימו יותר לאולפני הטלוויזיה ומאבדים את משמעותם במקום הקשה הזה. "זה חלק מההתמודדות ואני בטוח שיש לי את הכלים לעבור את זה", אומר הכוכב החדש. אבל רפי המדריך לא משתכנע בקלות. "אבי, אני רוצה להזכיר לך שרק התחלת. אני מכיר מקרים של מטופלים שהתפרסמו ומגיעים לפגישות החלמה, ולא מצליחים להיות מרוכזים ולעשות פגישה כמו שצריך כי משגעים אותם. מה יהיה איתך?"

גם רוני, רכז הדרכה, לא מקל על אבי: "עד היום היית מוגן אבל עכשיו אתה איש ציבור. מעגל האנשים שמקיפים אותך משתנה ואתה צריך לשים לב לכל צעד שאתה עושה. אתה תחת זכוכית מגדלת, ובמיוחד אחרי המסר שלך לאחר הניצחון. המסר הזה היה מאוד חזק, ואסור לך לפשל".

לעומת המדריכים המודאגים, המטופלים והעובדים במקום מביטים אל אבי בהערצה גלויה. הוא משלהם - והוא עשה את זה. "מי שמוצא את הדרך מקבל ממני חיבוק", אומרת אחת מעובדות המקום, שעוטה כיסוי ראש, ומסבירה את פשר החיבוק לאבי: "אצלנו שומרים נגיעה, אבל אבי עלה על דרך ומגיע לו חיבוק". במטבח לוי בכלל נחשב לסמל. מאחורי ארבעת המטופלים העסוקים בשעה זו באפייה תלויים תמונה שלו וראיון שנתן לעיתון. שם, במטבח, אבי מרגיש יותר בנוח מבכל מקום אחר. המטופלים, שמתרגשים מנוכחותו של המאסטר, מציעים לו לטעום מעוגיות השוקולד החמות. הוא מסרב בנימוס אבל לא שוכח לעודד אותם. "אוהבים אתכם ומחכים לכם בחוץ", הוא אומר וממהר לפגוש את שאר המטופלים שכבר מחכים לו בקוצר רוח.

את המסר שלו, שאפשר להתגבר על הסמים - מסר שהעביר למאות האלפים שצפו בתוכנית מדי שבוע והתרגשו מהסיפור האישי שלו - מבקש אבי להעביר גם למטופלים, והם מתכנסים בשעות הצהריים ומחכים לו. יותר מ?40 מטופלים בני גילים שונים מתיישבים אחד ליד השני וממתינים למוצא פיו. חלקם הגיעו לתוכנית קצרה לתקופה של ארבעה עד חמישה חודשים (בעיקר אלכוהוליסטים), וחלק לתוכנית הארוכה שנמשכת תשעה חודשים. כולם מיוסרים, מתקשים לתפקד, עיניהם כבויות. אבי מתרגש. הוא הגיע לפה במיוחד כדי לדבר אליהם ולתת להם תקווה. "אם אני הצלחתי, גם הם יכולים", הוא אומר.
"אני אבי ואני מכור", הוא אומר בפתח הדברים. "בדרך לפה חשבתי איזה מסר אעביר לכם. תכניסו לבטן שלכם, לא לראש: כשאתם פה אתם בוחרים בחיים, ואם אתם עוזבים אתם בוחרים במוות". המטופלים שותים את דבריו בצמא. הוא הגיבור שלהם עכשיו. "היו ימים שהייתי מגיע לחדר אחרי ניתוק של 14 שעות, לא יכול לדבר עם אף אחד, אבל ידעתי שעברתי עוד יום נקי. היום אני נקי כמעט שנתיים, ומה שקיבלתי בשנתיים האלה לא קיבלתי ב?35 שנה. אתם לא מתארים לעצמכם מה אפשר לקבל כשנקיים ולאן אפשר להגיע אם לוקחים את החיים ברצינות. ביני לביניכם אני אומר לכם שלא האמנתי שאני יכול להפסיק להשתמש לגמרי. גם כשהייתי פה אמרתי לעצמי שאני אצא מפה ואקח פה ושם משהו. היום אני קם בבוקר, שותה קפה בכיף, פותח עיתון, טלוויזיה, ומעניינים אותי דברים אחרים. כל מה שעניין אותי באותה תקופה היה 'ההוא השתחרר, זה נפל, ההוא נכנס לכלא וזה מת'".

אבי מספר להם שבאחד מימי הצילום של "מאסטר שף" הוא נכנס לאולפן וראה את המנות שלו על פוסטרים ענקיים. "ראיתי את זה, ופתאום נזכרתי איפה הייתי ביום האחרון של השימוש לפני שנתיים. באותו רגע הבנתי מה זה אסירות תודה. בורא עולם נתן לי את המתנות בהפצצה ישירה וחוויתי רגע של אסירות תודה שלא האמנתי. אני לא אגיד לכם שכל בוקר אני מתעורר על שטיח ומתחיל לעופף, אבל קורים דברים טובים שימלאו אתכם במקום הסמים".

כשאבי מסיים הוא מקבל מחיאות כפיים סוערות ואהבה ממי שנמצאים באחד הרגעים הכי קשים שאפשר לדמיין, ורואים בהצלחה שלו את האור בקצה המנהרה. "הריאליטי הזה משפיע גם עליהם. הפחד הכי גדול שלנו תמיד הוא מה יהיה אחרי שנצא מפה", אומר רכז ההדרכה של המקום. "סיפור ההצלחה שלך זה בעצם לבוא ולהגיד 'אני יכול להגיע להכל. באתי מהמקום שלכם ואני יכול'. לרובנו קשה, ופתאום להגיע למקום הזה שאתה הגעת אליו זה כוח, וזה תקף לכל אחד ואחד מכם. אף אחד לא שונה ממנו. מה שאתם עוברים - גם הוא עבר. כשראינו את התוכנית ושמנו לב שאתה משתמש בשפה שלנו ובביטויים כמו 'אסירות תודה', הרגשנו שאתה מייצג אותנו ומדבר אלינו".

לוי, בן 36, גדל במושבה הגרמנית בירושלים. אל הסמים הגיע כבר בבית הספר התיכון, כשהיה בכיתה י'. ההתמכרות לסמים התחילה כשאבי היה רק בן 15, אבל למרות הכל הוא הצליח לסיים 12 שנות לימוד במגמת מלונאות, ובצבא הוא שירת כטבח. במשך יותר מ?17 שנים צרך אבי כל סוג סם אפשרי בכל דרך אפשרית. הוא הזריק הרואין, הסניף קוקאין ועישן חשיש.

"הייתי ילד מאוד מופנם אבל מאוד מושפע ומאוד אוהב את הבדידות. כל זה הביא אותי לחברה מאוד שלילית, ושם גם היו הסמים. כשהשתמשתי בפעם הראשונה זה גרם לי לחשוב על כל מה שפחדתי ממנו ולא רציתי לחשוב עליו, ובאותה תקופה זה שירת אותי. אין סוג של סם שלא השתמשתי בו".
ההורים שלך לא שמו לב לזה?

"השימוש היה יומיומי ובתדירות גבוהה מאוד. היו תקופות שזה היה מאוד קיצוני. ההורים שלי לא הבינו ולא היו מעודכנים בכל מה שקורה, והצלחתי להסתיר את זה עד שבגיל 20 עזבתי את הבית ועברתי לגור לבד. באותו שלב אני חושב שהמשפחה ידעה שיש פה בעיה רצינית של סמים".

איך הצלחת לשרוד את הלימודים?
"מאוד אהבתי את מגמת המלונאות וזה מה שהציל אותי. לא הייתי תלמיד מצטיין אבל השקעתי במקצוע הזה. בצבא שירתי שנה וארבעה חודשים כטבח, אבל השתחררתי על אי התאמה. הייתי פעמיים בכלא צבאי בגלל התנהגות לא ראויה. המסגרת הזאת לא התאימה לי. באותה תקופה היתה אופציה לשחרר חיילים ובחרתי בזה, ובנקודה הזאת התחילה ההידרדרות הרצינית. חזרתי לאותם חברים ולאותם חיי פשע וסמים".

מפה המצב המשיך להידרדר. לוי נשפט לשנתיים, שאותן ריצה בכלא רמלה ובכלא שאטה, בגין עבירות כספים, מירמה וזיוף - הכל כדי להשיג את הסמים. "השתחררתי מכלא שאטה. זה היה מקום קשה מאוד בשבילי עם אירועים שנשארים בזיכרון כל החיים, וזו ההישרדות האמיתית. התערבבתי שם בחברה עבריינית מאוד, שבה כולם מכורים לסמים. גם אני בשחרור הייתי מכור וגמור".

לאחר מכן נשפט אבי לשלוש שנים וחצי נוספות בגין עבירות של סחר בסמים, אחרי שלוש שנים של שימוש אינטנסיבי בהרואין.
מה הרגע הכי קשה עבורך בכל התקופה הזאת?

"זה היה בראש השנה. היתה משמרת של סוהרים דרוזים. היה לי ויכוח על טלפון עם איזה סוהר, וכל הסוהרים קפצו עלי עם אלות. קיבלתי מכות במשך עשר דקות לגב, לראש ולפנים. הייתי מנופח ולא הצלחתי לחזור לתא. למחרת היתה לי נסיעה לירושלים לבית משפט, וכמובן שלא יכלו להסתיר את זה. בבית המשפט הבנאדם הראשון שראיתי מול העיניים היה אמא שלי, ולא הצלחתי להסביר לה מה קרה. זה היה הרגע הכי קשה. אני מנסה לשחזר איזה חוסר אונים היא עברה בתור אמא, ואני לא מצליח להבין איך היא הרגישה במצב כזה".
נראה היה שאין מה שיכול לעצור את הנפילה, ואבי המשיך להידרדר למקומות אפלים וקשים ולגרד את התחתית כשהוא מבודד בעולם, למרות שכבר היה נשוי, וחי מהיד לפה. את אשתו, אילנית, הכיר כשהיו ילדים ושיחקו בתמימות בשכונה. דווקא באותה תקופה היא העדיפה מישהו אחר על פניו. אבל לפני 12 שנה הם נפגשו שוב באקראי בדיסקוטק בירושלים. "זיהיתי אותה והיא לא זיהתה אותי", הוא מספר. "ניגשתי אליה ושאלתי אם היא זוכרת, ורק אחרי שתי דקות היא נזכרה. למחרת התקשרתי אליה והתחלנו לצאת. בהתחלה היו לה הרבה חששות, כי היא ידעה שאני לא נמצא במקום טוב, אבל התאהבנו אחד בשני. אחרי שנה התחתנו".
איך היא הסכימה להישאר איתך בכל התקופה הזאת?
"זו שאלה מורכבת וקשה, ואין לי תשובה עליה. כששואלים אותה את השאלה הזאת, היא אומרת שהיא האמינה בי וידעה שיום אחד אני אתגבר".

המצב שאליו נקלע הוביל, איך לא, גם לקשיים כלכליים. "כל החיים שלי היו בקומבינות. כל מכור יודע שאי אפשר לנהל חיי התמכרות וחיי עבודה נורמליים. תמיד סבלנו מבעיות כלכליות ומחוסרים. אף פעם החיים שלנו לא היו מנוהלים נכון ותמיד היה ניהול כושל, וזה בגללי. היו לנו תיקים בהוצאה לפועל על חצי מיליון שקל. באותה תקופה גרנו אצל אבא שלה. לא היו לנו הכנסות והמשפחה רק ניסתה לעזור. זה היה קשה".

אחד הדברים שכל מכור לסמים קשים מספר עליו הוא תחושת הניתוק מהחיים. המירוץ אחרי השגת הסם והנכונות להקריב גם את הקרובים ביותר. גם אבי בתקופות הקשות שלו לא זכר אף אחד, והוא מתאר מצב קיצוני של ניתוק מוחלט. "בהתמכרות פעילה ורצינית אין ייסורי מצפון ואין רגש בכלל. זה כמו פטיש 5 קילו לראש, ואתה מנותק מהכל. הדבר היחיד שמעניין אותך זה הסמים. אני זוכר שדוד שלי, שהייתי מאוד קרוב אליו מגיל קטן, חלה בסרטן ונפטר, ובהלוויה שלו לא ירדו לי דמעות. ברגע הזה הבנתי כמה אני מנותק מהרגש שלי ולא חי את המציאות. בהתמכרות, גם אם יש ייסורי מצפון, הכמיהה לסמים והצורך להשתמש גוברים על הכל. הרגש לא בתמונה. בגלל זה המכור תמיד פוגע בסביבה הקרובה שלו. הם הנפגעים העיקריים", מספר אבי.

רגעי השפל שהוא זוכר במיוחד הם הימים שבהם פלש לבית נטוש בסמוך לבית הוריו. "פלשתי לאיזה בית וגם אז דאגתי שזה יהיה קרוב להורים שלי כדי שאם אני אתקע בלי אוכל, אני אלך אליהם", הוא נזכר. "זו היתה תקופה שאפילו לא היה לי כוח ללכת לארגן כסף או לקנות את הסמים. זה היה ממש לפני ההתעוררות שלי לחיים. בחודש האחרון בבית הייתי בלי חשמל ורק עם מזרן. הכל סביבי חושך ובדידות. היה לי עצב בנשמה", הוא אומר.

"היה לי קשה לבקש את העזרה והייתי מנותק לגמרי מהרגש כלפי המשפחה שלי. אשתי באה אלי יום אחד ואמרה לי 'זהו, אני מרימה ידיים, אני מוותרת'. אמנם לא חיינו יחד באותה תקופה, אבל השיחה הזאת העירה אותי והבנתי שאני הולך לאבד את המשפחה שלי ושאין לי כלום בחיים. ההתמכרות הזאת סחפה אותי למקום שאיבדתי את עצמי. זה לא היה אבי האמיתי. אבי האמיתי חי ממקום של נתינה ולא ממקום אנוכי. הרגשתי שנהייתי מפלצת. באותו הרגע הבנתי שאני לא רוצה לאבד את כל מה שיש לי, והגעתי למשפחה שלי וביקשתי עזרה. אמרתי שאני לא יכול לבד, שאני צריך את עזרתם, ולמזלי הם הסכימו והכניסו אותי לגמילה של תשעה חודשים. מאז אני בהחלמה".

הטיפול הקשה נמשך תשעה חודשים, ובמהלכו אבי חווה חמישה בידודים (ישיבה על כיסא בחוסר מעש במשך שעות ארוכות) של עשרה ימים כל אחד. "בתוכנית הגמילה '12 צעדים' המכורים מקבלים דרך חיים חדשה. אם הם רוצים להתקדם, הם מבינים כבר מההתחלה שאי אפשר לעשות את זה לבד, שיש חשיבות גדולה לקבוצות ולשיחות וגם לנתינה למען האחר", אומר אבי. "זה אומר לעשות שירות, לתת מסר, להעביר את הבשורה. אם מתקשרים אלי ומבקשים עצה, אז אני נותן מעצמי, וככה אני מקבל בחזרה. התוכנית בנויה על מערכת של עזרה בין מכור למכור, בלי שום אינטרס. הכל שם פועל מתוך הזדהות של מכור נקי שיודע מה הוא רוצה שהמכור מולו יעבור. ההחלמה צריכה להיות במקום הראשון כל החיים. זה אומר דפוסי התנהגות, מחשבה, כנות, פתיחות. את כל הדברים האלה צריך לתחזק כי הם שומרים על הניקיון", הוא מסביר.

למרות שאתה נקי, אתה נחשב למכור?
"להיות מכור זה קודם כל להפנים שיש בתוכך מחלה חשוכת מרפא וקטלנית. ברגע שהפנמתי את זה למדתי לחיות בתור מכור נקי. זה אומר שאני מחויב לדרך ואסור לי לסטות ממנה. זה אומר לדעת ולזכור את המקומות שמהם הגעתי. אני מכור מחלים, אבל אני מכור. אם אני נותן למחלה הזו טיפה מקום, היא תתפרץ. בגלל זה אני מזכיר לעצמי כל הזמן שאני מכור".
איך הקשר עם אשתך היום?

"יש לנו קשר טוב מאוד ובמובן מסוים אני מעריץ אותה. אנחנו עובדים על הרבה דברים ביחד. כרגע אנחנו עושים תוכנית הבראה לקשר שלנו. היו הרבה רגעים שחשבנו להתגרש. במחלה שלי, עם האגו שלי, הגעתי למצב שרציתי להתגרש במקום לתפוס חזק את מה שיש לי בידיים, ולשמחתי זה לא קרה".

גם עם בנו הבכור, אדיר, אבי משלים פערים ומנסה למלא את החסר שהשאיר במשך שנות הילדות שבהן לא היה שם והיה עסוק בהשגת סמים. בחודשים האחרונים אדיר לא היה יכול להירדם. בכל יום צילום המתין לאביו עד השעות הקטנות של הלילה כדי לדעת איך היה בתוכנית. ביום הגמר התפרק הבן מול המצלמות של "ערב טוב" עם גיא פינס. "אתה אבא נהדר ונפלא", הצהיר אדיר מול המצלמות בקול חנוק. "בשבילך עשיתי את כל זה", השיב לו אבי.

"אדיר נולד ב?2003, וזה היה הרגע המאושר בחיים שלי", מספר אבי, "אבל הייתי תחת השפעה כל כך גדולה של סמים שלא חוויתי אותו באמת". כשהיה אדיר בן שבעה חודשים, נידון אבי לשלוש שנים וחצי של מאסר בשל עבירות כספים ורכוש.
"כשהשתחררתי הייתי מכור לסם הכי מגעיל - הרואין. יצאתי במצב הכי רע שיכול להיות. עברתי עוד שלוש שנים קשות מאוד של שימוש אינטנסיבי והייתי מנותק מהבן שלי לגמרי". את הקשר עם בנו הבכור החל לבנות אבי ברגע שנכנס לקהילת המטופלים.

"הקשר שלנו נבנה בהדרגתיות והוא התחיל בקהילה. חלק מהטיפול שלי היה לחזור לחיים של אדיר בדרך נכונה ואמיתית ולאט לאט, כי הרבה שנים לא הייתי בחיים שלו. כשעשיתי את זה, הצלחתי לגרום לו להביא את עצמו בדרך מאוד אמיתית. לימדתי אותו לספר הכל, לשתף בהכל ולא להיות מופנם. המחלה של ההתמכרות מתפרצת מהפנמה, והיה לי חשוב שהוא לא יהיה מופנם. אני דואג לדבר איתו כל הזמן וגם להציב לו גבולות. היו לי שיחות עומק איתו. הוא שאל אותי שאלות לא קלות, ותמיד אמרתי את האמת. גם בתוכנית הוא קיבל את האמת מול כל המדינה. אדיר למד משהו מאוד חשוב, וזה לקבל את אבא שלו עם כל העבר שלו, והוא לא שופט אותי. הוא מקבל אותי כמו שאני.

עכשיו גם הוא מתרכז בדרך החדשה. מה שמדהים אותי הוא שלפעמים אני מוצא אצלו, בסך הכל ילד בן 8, אוזן קשבת שאני לא מוצא אצל אף מבוגר אחר. מהבחינה הזאת אני בטוח שאדיר סלח לי. יש לי ילד מדהים, ואני אסיר תודה על זה שניתנה לי האפשרות להתחבר אליו מחדש. אני מבטיח להיות בשבילו כל עוד אני כאן".

התוכנית שינתה את היחס של הסביבה אליך?
"כן. הרבה אנשים שנפגעו ממני כספית או אנשים שבכלל לא דיברנו איתם חזרו להיות איתנו בקשר. אנשים הרבה פעמים לא מבינים מה זה להיות מכור ומזלזלים בזה, ופתאום כשרואים את הסיפור בטלוויזיה ורואים את הדרך שעברתי אז הם מבינים שזה יכול לקרות לכל אחד, והם מגלים אמפתיה. זה מחמם את הלב".

לפני שהוא עוזב את הקהילה הטיפולית אבי מרגיש שהוא צריך לנסות שוב להרגיע את המדריכים המודאגים. "אני יודע כמה ירקתי פה דם ואני בחיים לא אחזור על טעויות. אני צריך להיות האבא והאמא של המפגרים כדי להרוס את מה שבניתי", הוא אומר להם והם מקשיבים לו, עדיין בחשש, ומנסים לתת עוד כמה עצות לפני שהוא הולך. "במקרה שלך אני לא חושש לא משתייה ולא מבחורות. רק מכסף. אנשים ירצו להשקיע בך הרבה כסף רק כדי שהשם שלך יופיע במסעדה שלהם, ואני מפחד מזה. תעשה לי טובה, אל תפתח משהו גדול, תיקח שותף אמין, תעשה את החלק שלך ותצליח", אומר רוני.

רפי: "המטרה היא החלמה, החלמה, החלמה".
רוני: "תן לו ליהנות מהזכייה. מתי אתה מזמין אותנו לאכול במסעדה שלך?"

אבי מחייך: "המטרה היא מסעדה, ואחר כך בעזרת השם להתפתח. חשוב לי לא לפעול מפזיזות. הכיוון הוא כמובן אוכל. זה יכול להיות מסעדה וזה יכול להיות לימודים או תוכניות בישול. בכל מקרה, אני אעשה הכל בתבונה ובשיקול דעת. אני מאוד רוצה לפתוח מקום מקצועי ומנוהל טוב, וברגע שאני אהיה מכוסה מהבחינה הזאת, הדרך למסעדה תהיה סלולה".