בג"ץ קניוק: קוריוז בעייתי

לאחר מאבק לא ארוך ולא ממושך הצליח הסופר עמוס קניוק להשיג את מטרתו ולהירשם כחסר דת במרשם האוכלוסין, והדבר, כך נראה, מעודד עוד "יהודים לאומיים" רדומים ללכת בדרכו ולדרוש הכרה ביהדותם כזהות לאומית בלבד ולא דתית.

על פניו הדרישה להפרדה נשמעת סבירה ולגיטימית במדינה דמוקרטית. שהרי לו היה הדבר מתקיים בפינלנד או במצרים, הוא לא היה מתקבל כהתרסה או כנקמה בממסד שסירב ללכת בהתאם לגחמותיו של האיש. הוא היה יכול להירשם כחסר דת, ובאותה נשימה להיות פיני או מצרי גאה.

בהקשר זה כדאי לציין כי יוזמת ההפרדה של קניוק לא נבעה מתוך אותו אידיאל שהניע לפני 40 שנים את עוזי ארנן, אלא מתוך תסכול על מעמדו הייחודי של נכדו. קניוק נשוי לנוצרייה, מה שלמעשה הופך את בתו, אם נכדו, לנוצרייה, וכך גם את נכדו. הוא אמנם חי כישראלי בזהותו אך מן הבחינה ההלכתית הוא אינו מוגדר כיהודי, ומכאן נולד מעמדו כ"חסר דת".

אלא שהמקרה היהודי הוא ייחודי משום היות הזהות הלאומית נשענת על זהות דתית, ואין לפגוע בייחודיות שלנו.

מה גם שהדבר אינו גורע מזכויותיהם של ישראלים שאינם יהודים, אלא פשוט מגדיר את אופייה של המדינה כמדינתו של העם היהודי. וכאמור, יהדות פירושה גם דת וגם לאום.

הפסיקה יוצרת, אפוא, מודל זהות חדש. זהות לאומית יהודית שאינה נשענת על זהות יהודית דתית. מטבע הדברים מודל זה יוצר פתח רק לקוריוזים משעשעים. כך, למשל, אפשר לחשוב על אוהדי קבוצת הכדורגל "אייאקס אמסטרדם", המגדירים עצמם כיהודים. זהותם נשענת לא על מוצא דתי, כי אם על זהות ספורטיבית משותפת.

האם זהות זו תספיק להם כדי להיחשב גם כיהודית-לאומית אם יבחרו לעלות ארצה במסגרת חוק השבות?

אך יותר מכך, הפסיקה מדגישה עד כמה נכונה הדרישה של ממשלת ישראל מהפלסטינים ומהעולם להכיר במדינה כמדינה יהודית, הן במובן הלאומי והן במובן הדתי.

שהרי המושג "יהדות לאומית" הוא מעורפל ביותר, וככזה הוא מהווה רק מחסום סמנטי עבור קבוצות אוכלוסייה המהוות איום על צביונה של המדינה - בין שאלו עובדים זרים מכל רחבי העולם ובין שאלו פליטים פלסטינים שעוד מסוגלים להגדיר עצמם כ"יהודים לאומיים" כדי לזכות בכרטיס השיבה המיוחל.

זכותו הפרטית של קניוק לחוש קירבה או סלידה לאיזו זהות שיחפוץ בה - דתית, לאומית, מגדרית או אינטלקטואלית. עם זאת, ראוי היה ששופטי בית המשפט העליון היו נותנים את דעתם לא רק לרצונו של הפרט ולזכויותיו, אלא גם להשפעות של החלטות אישיות אלו על המישור המדיני והחברתי הכולל של המדינה.