רב-טוראי גרשון הכהן היה חייל מורעל בחטיבת הנח"ל. עד כדי כך מורעל, שהוא העדיף להשתתף בתרגיל פלוגתי באש חיה ולא לנסוע לטקס בר המצווה של אחיו. אמו הבינה אותו, כי 'צה"ל יותר חשוב'. יום שישי הגיע והוא יצא הביתה כשחבריו נותרו בכוננות בבסיס. למחרת פרצה מלחמת יום הכיפורים. בבית הכנסת הוא שמע שאוספים את הלוחמים לחזית ואמר לעצמו בלב 'הנה החברים שלי נלחמים ואני הולך להפסיד מלחמה...'. מאוחר יותר הוא שמע את הרמטכ"ל דדו אומר, 'אנחנו נשבור להם את העצמות'. חבריו אמורים היו לצאת לקרב ברמת הגולן, אך ברגע האחרון הוחלט להעביר אותם לחזית המצרית. הכהן הרוויח זמן והצטרף לגדוד.
לוחם צעיר עם מקלעון FN ו-14 מחסניות מלאות בכדורים יצא אל המלחמה ההיא. הוא נלחם בצבא המצרי, טיהר עמדות, איתר שלל, הביט בעיניהם העצובות של הפצועים וראה את גופות ההרוגים. בלימת המצרים העלתה את המורל והעניקה תחושת ניצחון, מן הלוחמים ועד רמת מפקדי הגדודים. רק מאוחר יותר שמעו על הזוועות ומספר ההרוגים, והאמת שהתרסקה לכולם בפרצוף. רב-טוראי הכהן, המורעל והדעתן, הפך ברבות הימים לאלוף ומונה למפקד המכללות בצה"ל ומפקד הגיס הצפוני. בקרוב מאוד, עם פרישתו מצה"ל של ראש אגף התקשוב עמי שפרן, יהפוך הכהן לאלוף היחידי במטכ"ל שחווה את המלחמה ההיא.
עבורו מלחמת יום הכיפורים היא לא רק תיאור טכני, כי אם מושג בעל משמעות. בעיניו אסור לזכור את 8 באוקטובר 1973 כיום השחור של צה"ל בשל ריבוי האבדות, אלא כמבחן לרמת המוכנות והכשירות של צה"ל, רמת המלאים והתחמושת. עד היום צרובה בראשו התמונה של חיילי צה"ל מצוידים באמצעי לחימה חדשים - שלא באו מהימ"חים, אלא נלקחו מידי לוחמי האויב. לא תעזור הכשירות הגבוהה ביותר אם אין ללוחמים תחמושת ורובים, פגזים לטנקים וטילים למטוסים. המלחמה ההיא הגיעה אחרי קיצוצים גדולים במלאי התחמושת, בכוח אדם - ואפילו בימי המילואים, שצנחו מ-55 ימי מילואים ל-14 ימים.
בצה"ל התייחסו למלחמת יום הכיפורים כאל מורשת קרב. רק אחרי מלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, הבינו מה היה חסר ואיפה היו הטעויות הקשות. גם בתקופה זו אז, צה"ל היה אחרי "דיאטה" במשאבים, בכוח האדם ובאמצעי הלחימה. היום, בערב יום הכיפורים ועל סף קיצוץ פוטנציאלי בתקציב הביטחון, מעיר האלוף הכהן כי צה"ל כבר חווה סגירת יחידות וקיצוץ במלאים בעבר, "לבנות כוח לוקח זמן רב, אבל לפרק אותו ניתן בשנייה".
גנץ נגד האוצר
התחום השני שמדאיג את האלוף גרשון הוא ההיערכות. מאז מלחמת יום הכיפורים הצליח צה"ל להילחם בזירה אחת ולשלוט בשאר הגזרות. כיום, לאחר השינויים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, קיימת אפשרות ממשית של מלחמה בכמה גזרות בו זמנית, מצב שעלול להוות בעיה בחלוקת המשאבים בין הגזרות השונות. לשם כך נדרשת היערכות מבצעית, שכוללת בניין כוח והצטיידות. הכהן נזכר כי מפקד גיסות השריון דאז, האלוף במיל' ישראל (טליק) טל, זכה בשנת 1969 לביקור של ראש הממשלה לוי אשכול. במהלך הביקור אמר טל לאשכול כי כל שורות הטנקים הארוכות לא יוכלו לפעול, מאחר ואין להם מספיק תחמושת. תוך יממה בוצעה ההזמנה הענקית, שהגיעה חודשים ספורים לפני פתיחת מלחמת יום הכיפורים.
קיצוץ בתקציב הביטחון היא צרתו של כל רמטכ"ל. אנשי האוצר והממשלה מתנפלים על התקציב עם גרזן, שר הביטחון כדרך קבע, במקרה הזה גם אהוד ברק, עומד מנגד ומסכים לקיצוץ בחדרי חדרים, תוך כדי שהוא מחשב את עתידו הפוליטי. הרמטכ"ל, כך סוברים במערכת הביטחון, לא צריך להתפשר על שקל. לפי הערכות האלופים, מדובר יהיה בקיצוץ של 10%, וזאת בנוסף לקיצוץ של שלושה מיליארד שקלים בשנה, אשר כבר מיושם בשלושת השנים האחרונות.
תרגום התקציב לקיצוצים ממשיים הינו זעזוע של ממש, גורסים בכירים במטה הכללי. הדבר יפגע בכסף הנזיל, זה שבאמצעותו משלמים לחיילי מילואים, מממנים מבצעים ורוכשים תחמושת. גם כיום, לטענת הצמרת הצבאית, תקציב זרוע היבשה לרכישת תחמושת, אימונים, הכשרות וקורסים שונים, אינו עולה על 1.7 מיליארד שקלים בשנה. קיצוץ בתקציב הזעום גם כך, לדעתם, עלול להוביל לקריסה.
אם כן, על מי נופל המאבק למניעת הקיצוץ? על הרמטכ"ל, החוט המקשר בין הדרגים השונים בצבא לדרג המדיני. האחריות שייכת לרב-אלוף בני גנץ. הוא חייב לפקד על המערכה הזו, כי אם עכשיו יקוצץ התקציב, בסיבוב הכלכלי הבא אף אחד לא יתייחס לטענות צה"ל ברצינות. אם ראש הממשלה יזהה שגנץ לא איתן בדעותיו הוא יעוט על התקציב כמו נשר.
בסופו של יום ייאלץ רב-אלוף גנץ להביט בעיני הלוחמים, ולומר להם שייצאו למלחמה עם מטרות ברורות, ברות השגה, אחרי שאימנו אותם כהלכה. אם לא כך הם פני הדברים, הרי שהוא מועל בתפקידו. אין זה יכול להיות כאקזיט כושל של חברת סטארט אפ. מדובר בחיי אדם. אם אינך יכול, כרמטכ"ל, לשמור על האינטרסים הצבאיים, הרי שאתה מועל באמון הלוחמים. כבר ראינו מה קרה במלחמת יום הכיפורים כשהצבא לא היה מוכן. אם תוצאות הקיצוץ יהיו הרות גורל, על הרמטכ"ל להחזיר את שרביט הפיקוד על צה"ל לשר הביטחון ולראש הממשלה ולומר כי מכאן הוא לא יכול להמשיך.
הפרטים הקטנים
אולם, ישנם דברים בצה"ל שיכולים וראויים להיות מקוצצים. בשבועיים האחרונים הגיעו מאות חיילים המשרתים בקבע ליריד "חבר" בגני התערוכה בתל אביב, כדי לקבל את המתנה השנתית. הם הגיעו מצוחצחים ורעננים בשעות הבוקר, באמצעות כלי הרכב הצבאיים, שמילאו את החניה עד אפס מקום ונותרו שעות ארוכות כדי ליהנות מהמבצעים האטרקטיביים. במשרדים חיכו החיילים הסדירים. יום אחרי יום היה היריד גדוש במשרתי קבע על מדים, בזמן העבודה. בדיוק כך. על חשבון משלם המסים. בשום מקום עבודה אזרחי זה לא היה מתקבל על הדעת.
כנראה שהמסר על המאבק נגד קיצוץ לא עבר לכל חלקי הצבא - ונדרשות פעולות של דוגמה אישית כדי להעביר את המסר עד אחרון החיילים. המפקדים בצה"ל חייבים להקרין צניעות, יושר והגינות. מפקד בצה"ל אמור להוות מופת לכל העם. אסור שיקום צבא שנוח לו בזמן שחלקים אחרים בחברה סובלים.
על ידי הצבת דוגמה אישית ניתן יהיה להתמודד עם הטענות על צבא בזבזני ולא צנוע. תמיד יש מקום להתייעלות וחשיבה מחודשת. יש להימנע מניפוח מטות, מהקצבת רכבים כפולים למפקדים שלא זקוקים לכך, מפזרנות של כסף במסיבות פרידה ומתן מתנות יקרות, כגון מצנחי רחיפה לפורשים, מהקמת פרויקטים ללא חשיבה סדורה ובקרה נאותה. מנגד, יש להימנע ממצב בו מפקד מחשב את עלותה של קופסת שימורים, ומונע אוכל מזין מלוחמיו בשל חוסר תקציב. במטה הכללי טוענים כי מדובר במספרים שוליים, וכי התקציב אינו משפיע על דברים שכאלו, אבל כל מפקד זוטר יודע שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים.