פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עם שבע משפחות, לפני יום הכיפורים

      לא ביקרתי אצל משפחת כץ ולא אצל משפחת ארד. שתי המשפחות נמנעות מקשר איתי, בראותן חלק ממערכת גדולה שלא החזירה את בניהן. איל בן ראובן מבטיח לפעול לשחרור כל השבויים והנעדרים

      לקראת ראש השנה ביקרתי אצל מרים באומל, אמו של החייל הנעדר זכריה באומל, איחלתי שנה טובה לענת פלדמן, אחותו של צביקה, ביקרתי את רינה חבר, אמו של גיא, ואת משפחת חלבי, הוריו של מג'די.

      לא ביקרתי אצל משפחת כץ, משפחתו של יהודה, ולא אצל משפחת ארד, משפחתו של רון. שתי המשפחות היקרות והכאובות הללו, הללו נמנעות מקשר איתי, כמנכ"ל עמותת לחופש נולד, בראותן אותי חלק ממערכת גדולה שלא החזירה את בניהן הביתה.

      צר לי על כך, אבל אני לא כועס. אני מבין.

      כאבן של כל המשפחות לא ניתן לתיאור במילים. אלו משפחות של חיילים לוחמים, שרובם נשלחו לקרב, נשלחו אל המלחמה, ולא שבו ממנה.

      מצב זה, בקוד האתי של החברה הישראלית המגייסת את צעיריה ושולחת אותם לקשה מכל- סיכון החיים - בלחימה - הוא בלתי קביל לחלוטין. אסור להשלים איתו.

      פניהם של הבנים

      ואנחנו נדרשים, כמדינה, לא לחדול מהמאמצים להמשיך ולנסות כל דרך על מנת להביא תשובה למשפחות הדואבות בכאבן המתמשך. וכן, אני מודע לאפשרות שבה לא ניתן עד כה להביא את המענה הנדרש.

      התשובה לכך היא יצירת כיוונים חדשים והמשך חיפושים בלתי נלאה עד להבאת תוצאה מוחלטת. הבן בבית – חי, או חס וחלילה – לא.

      אני, המשמש כמנכ"ל עמותת לחופש נולד, רואה לנגד עיניי, יום יום את פניהם של הבנים. אני, יחד עם עשרות אנשים, חלקם מתנדבים, וחלקם עובדים, מתוך תחושת שליחות עליונה. כולנו משקיעים ימים כלילות למאמץ הזה. איננו לבד. ישנם אנשים נפלאים במערכת הביטחון של מדינת ישראל הפועלים להשבת הבנים.

      כשישבתי בערב ראש השנה מול בני המשפחות?, שאלתי את עצמי כמה מצעירינו, בני הנוער של כאן ועכשיו, יודעים מיהו זכריה באומל, מיהו יהודה כץ, מיהו יהודה פלדמן? כן, הם טנקיסטים, לוחמים שהטנקים שהם נפגעו בסערת הקרב, ולא שבו הביתה.

      כשישבתי מול נעם, אבא של גלעד, לא יכולתי שלא לחשוב כיצד מביאים לכך שלא נצטרך לשאול בעתיד: “מי זוכר את גלעד?”.

      חשבתי על משפחתו של רון ארד

      באותו מעמד חשבתי על משפחתו של רון ארד, שיודעת כמונו שרון היה צריך להיות היום איתנו. כשל נורא בקבלת ההחלטות, הביא למקום שבו אנו נמצאים היום, ורון איננו איתנו.

      היעלה על הדעת שנאבד בפעם נוספת חייל חי, שבוקר בוקר, ערב ערב, מצפה שנגיע אליו? הוא מצפה, כמו שרון ציפה, מתוך החינוך והערכים שלהם חינכנו אותו ש"איננו משאירים חייל מאחור".

      אנו ניצבים היום בפתחה של מהפכה חברתית חשובה וצודקת שעניינה חומרי. אל לנו לאבד פסיק אחד מערכינו העמוקים- ממחויבותנו לבנינו הלוחמים - למאמץ עליון להשבתם הביתה, גם במחיר סיכון חיים.

      אומר בזהירות- אנו בעמותת לחופש נולד פועלים יום יום, שעה שעה, 24 שעות ביממה על השגת מידע אודות שבעה חיילים נעדרים, ומשקיעים בכולם, מאמץ עליון.

      איננו חוסכים במאמצים. אנחנו מוכרים באירן, אנחנו מוכרים בסוריה, בעזה, בלבנון, ובקהילות מוסלמיות ברחבי העולם.

      נמשיך לפעול

      ייחודנו בכך שאנו גוף אזרחי הומניטרי שכל תכליתו הינה להחזיר את הבנים הביתה. במציאות הזו, היעלה על הדעת שישנם גורמים במדינת ישראל הפועלים לסגירתו ולביטול פעולתו של הגוף המופלא, החשוב הזה, ובכך, חלילה, לפגוע בסיכוי כלשהוא להביא מענה למשפחות? וכל זאת בשל סוגיה תקציבית בטלה בשישים?

      אנחנו נמשיך לפעול.

      בערב יום הכיפורים הזה אני קורא לראש הממשלה, בנימין נתניהו, האיש שיכול לחולל את השינוי המתבקש כל כך, להביט על הנושא הערכי הזה כנושא ביטחוני- חברתי- לאומי מן המעלה הראשונה, ולמצות את כל האפשרויות אם צבאית, ואם אחרת, כדי להביא, ומהר, את גלעד שליט שממתין לנו, את צביקה, יהודה, זכריה, רון, גיא, ומג'די, חיילינו שאולי אולי ממתינים אף הם, ואולי כבר לא.

      חובתנו היא להביא תשובה ברורה לבני המשפחות.

      הכותב הוא אלוף במיל. מנכ"ל עמותת לחופש נולד המטפלת בנושא השבויים והנעדרים.