פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "אריה, למה אתה לא כותב לנו"

      הקשר עם אריה פרקש ניתק בתחילת המלחמה. משפחתו המשיכה לכתוב לו מבלי לדעת כי נהרג בטרם קיבל את דרישות השלום מהבית. 38 שנה אחרי קיבלה לידיה המשפחה בחזרה את המכתבים המצמררים.

      ב?5 באוקטובר 1973 נפגשו עליזה ואריה פרקש בבית הוריהם בצפת, כדי להעביר בצוותא את צום יום הכיפורים. זו היתה שיגרת יום כיפור בבית שנהג לכבד את המסורת. תוך כדי הארוחה המפסקת בישרה עליזה לאחיה על הריונה. "הוא היה מאושר", היא נזכרת.

      למחרת החלו השמועות על מלחמה להתפשט בעיר. ב?2 בצהריים הופעלו צופרי האזעקה. "לאריה היה ברור שמגיעים לאסוף אותו, כי ברדיו הודיעו שכל אוגדות השריון והמערך הלוגיסטי מגויסים בצו חירום. מייד הוא התחיל לארוז מזוודה. לקראת ערב, עוד לפני סוף הצום, הכרחנו אותו לאכול. הוא לקח את המזוודה, נישק את כולם ועזב.

      אחרי שיצא הרגשתי שאני חייבת להגיד לו עוד משהו. הלכתי אחריו, אבל הוא כבר לא היה שם. היה שם חושך מוחלט, וזהו. באותו הרגע הרגשתי שהוא נעלם לי מהחיים. שאני מאבדת את האח היחיד שיש לי. כשהגיעו לידיי המכתבים האבודים, לפני חודש וחצי, התחושה החזקה הזאת הציפה אותי שוב. בבת אחת חזרתי לרגע הנורא ההוא שבו הבנתי שאין לי אח".

      28.10.73
      אריה יקר שלום רב!
      אנחנו לא יודעים אם המכתבים שלנו בכלל מגיעים אליך, בכל אופן, עברו כבר שבועיים מאז כתבת לנו מכתב. ייתכן וכתבת, אך לא הגיע דבר ואנחנו מאוד מאוד מודאגים.
      התקווה היחידה שלנו שאתה בריא ושלם ופשוט אין לך זמן לכתוב. אבא שוב טלפן ליהודית ושאל אם כתבת. היא מסרה ד"ש. גם את שושנה פגשתי היום ומסרה ד"ש. היא עובדת בוועד למען החייל בביה"ח, מכינה סנדוויצ'ים לחיילים.אני כרגע עובדת המון. כמעט כל יומיים 12 שעות בלי הפסקה, ובשאר 8 שעות.
      העיקר מסתדרים והמורל בסדר, חוץ מהדאגה לך. כולם מטלפנים לשאול בשלומך. דיברתי אתמול עם לידיה. היא רוב הזמן אצל הוריה כי אלכס כמובן לא בבית. אריה מה נשמע? המילה "נשמע" קצת מוזרה כבר כי לשמוע את קולך לא שמענו שבועות.
      האם אין שום אפשרות לטלפון? שלחנו לך ד"ש ברדיו, שמעת? אנחנו שמענו. אריה, תשמור על עצמך ועל המדינה.

      מתגעגעים מאוד ואוהבים.
      אריה, תכתוב. טוב?
      אחותך עליזה, אמא, אבא ומלכיאל

      דפיקה בדלת

      בסוף אוגוסט האחרון דפקה על דלת ביתם של עליזה ומלכיאל דווידי שבצפת סרן איילת כהן גבאי, קצינת הנפגעים של חיל השריון, ובידיה תיקייה. עליזה פתחה את הדלת בהתרגשות. בתיקייה היו כל הזיכרונות שנותרו בצה"ל מאחיה היחיד, סמ"ר אריה פרקש, שנפל ב?15 באוקטובר 1973, והוא בן 25.

      רשימות ציוד מחבילות שקיבל, מכתבי פנייה לדחיית גיוס בעקבות הרשמה ללימודי עתודה, מסמך המעיד על משפט צבאי "בגין אי חבישת כומתה", תמונה מיום הגיוס שלו ושלוש גלויות ממשפחתו המודאגת, שנכתבו בין 25 ל?31 באוקטובר, ומעולם לא הגיעו ליעדן.

      שתיים מהן בכתב ידה, והשלישית בכתב ידו של בעלה הטרי דאז, מלכיאל. על הגלויה הראשונה, מ?25 באוקטובר, כתב מישהו: "חלל". על השתיים האחרות, המאוחרות יותר, נכתב: "נעדר". שלושה מכתבים דואגים, אוהבים, מעודדים, מייחלים לקצה קצהו של אות חיים - שנכתבו אל המת שכבר לא יקרא אותם לעולם.

      בנופש השנתי האחרון של המשפחות השכולות בגבעת אולגה, שאליו יצאה עליזה (59) עם אמה רחל (86), הן החליטו לפנות אל נציגות אגף הנפגעים של חיל השריון ולשאול אם אולי נשאר איזה זיכרון מאריה. "למה דווקא עכשיו, אחרי 38 שנים? אין לי מושג. הרגשתי שאני צריכה", אומרת עליזה. בצבא נענו מייד לבקשה ואיתרו את המסמכים בארכיון צה"ל.

      גם היום, חודש וחצי אחרי שקיבלה את המכתבים, קולה של עליזה נסדק ועיניה מצטמצמות כשהיא מספרת איך ישבה המומה בסלון וקראה אותם שוב ושוב. קראה ובכתה, ולא האמינה. היא משחזרת בדיוק רב איך צפו ועלו לנגד עיניה כל הפנים והשמות המוזכרים במכתבים, שזיכרונם לא קהה גם עם השנים.

      יהודית, המוזכרת במכתבים, היא אהובתו של אחיה. תמיד לקח לו זמן עד שהביא את חברותיו אל בית הוריו, ואת יהודית הם פגשו לראשונה רק במהלך השבעה, נפעמו מיופייה והירהרו, אולי היא היתה הכלה המיועדת שלו.

      ימים אחדים לפני מותו עוד ביקש מהם להתקשר אליה ולעדכן אותה שהכל בסדר איתו. שושנה, בת כיתתו, גילתה לעליזה לאחר מותו כמה בנות היו כרוכות אחריו, אבל הוא, בדרכו הצנועה והמכבדת, לא סיפר מאומה. אלכס חזר בשלום מהמלחמה אל לידיה - הם היו המשפחה המאמצת של אריה בעת לימודיו במכון הטכנולוגי בחולון, והם גם היחידים שהקפידו מאז מותו להתייחד עם זכרו מדי שנה ולנחם את אמא רחל ואת אבא משה, שנפטר ממחלת לב לפני 15 שנה.

      עליזה עבדה אז כמיקרוביולוגית במעבדות בית החולים זיו שבצפת, והבינה את חומרת המצב מכמויות החיילים, ההרוגים והפצועים שהונחתו במנחת החירום למרגלות המעבדה שלה. "זה היה נורא. הנחיתו שם מאות חיילים שהגיעו מהקרבות ברמה. הבנו את מצבם לפי סוג הכיסוי - על חלקם היו שמיכות צמר, על האחרים יריעות ניילון. וכל הזמן הזה אני אכולה מדאגה לאריה וחושבת איך אני הולכת לספר לו שאמנון, בן כיתתו, נהרג. כתבתי לו שאני עובדת המון, 12 שעות בלי הפסקה, אבל לא העזתי לכתוב באמת על הדברים שראיתי שם".

      ניצולים צעירים מאושוויץ

      יהודה אריה נולד ב?1948 בקלוז' שברומניה. עליזה נולדה אחרי ארבע שנים. בסוף 1959, כשמשפחת פרקש עלתה לארץ, צעד אבא משה על האדמה ונישק אותה. הוא ורעייתו רחל היו ניצולים צעירים מאושוויץ שמיהרו להתחתן אחרי שאיבדו את כל משפחתם.

      הם התיישבו במעלות, ובהמשך נדדו לצפת. מזג האוויר והנופים הזכירו למשה את אירופה. "אבא קיבל עבודה מסודרת במקורות, ואמא התמחתה בתפירת בוטיק, היו לה המון לקוחות שהגיעו אלינו הביתה.
      למרות שהם התחילו כאן מאפס, בלי שפה ובלי כסף, הם לא החסירו מאיתנו מאומה וגידלו אותנו בבית הרמוני ושלו. אריה היה אח נפלא, עדין, מנומס, לא כזה גבוה אבל יפה תואר, עם עיניים ושיער בצבע דבש.
      הוא היה מאוד מסודר ואסתטי. אני זוכרת איך היה חוזר מהמסיבות הסלוניות של כיתה ט', לבוש כמו אריסטוקרט בחליפה שחורה, מתיישב על המיטה שלי ומספר לי חוויות מהמסיבות.

      "בזמן מלחמת ההתשה הוא שירת בשריון, והיה מגיע הביתה פעם בחודש וחצי. היה עושה בטרמפים את כל הדרך מהתעלה ומתיישב לארוחת ליל שבת בלי לנדב פירור של מידע על מה שעובר עליו. אחרי השחרור ניסה להתקבל לטכניון ולא הצליח, אז עבר ללמוד במכון הטכנולוגי בחולון. אני כבר הייתי סטודנטית באזור המרכז, ושבוע לאחר תחילת הלימודים הכרתי את מלכיאל. אריה היה בא לבקר אותנו במעונות, והיינו נפגשים בארוחות שישי אצל ההורים בצפת.

      25.10.73
      לאריה שלום רב
      נכתבת גלויה אחר גלויה ואין שום גלויה בעקבותן. וטבעי הדבר שאנו מודאגים. אבא טלפן שוב ליהודית והיא העבירה הודעה כי היא שמעה עליך והכל בסדר.
      כולנו מחזיקים בהודעה זו אך לא מסתפקים ורוצים מאוד לראותך בקרוב מאוד. שמענו ברדיו כי החבילות והמכתבים מגיעים תוך שלושה ימים. אני מקווה שעם הפסקת האש יהיה לך זמן לכתוב ובמהרה נקבל ממך מכתב. ונעדיף את הגרסה כי נעשים מאמצים לשחרר חולים לכמה שעות ולראותך אצלנו בשבת הקרוב. קיבלנו הודעה כי נעים ומאיר מרגישים בטוב.
      ושלמה בעלה של כוכבה השתחרר וחזר לחיק משפחתו.
      מה אומר לך עוד. אה כן, קשה מאוד להיות אמא בזמנים טרופים שכאלה אך ברוך ה' (...) סימנים טובים לגמר המלחמה ובוא השלום.
      ועד בואך שלום רב.

      מדי שלושה ימים היתה עליזה דווידי מתיישבת לכתוב לאחיה. מכתבים רבים שלחה לו במהלך אוקטובר ההוא, אמא רחל הוסיפה לעיתים כמה מילים בעברית מסורבלת. "את המכתב הזה כתב מלכיאל, כי אני הייתי עסוקה במשמרות אינסופיות במעבדת בית החולים, שהפכה לבנק דם. נעים ומאיר הם אחיו של מלכיאל שגויסו גם הם, וכוכבה היא אחותו. היתה לו משפחה גדולה, בדיוק ההפך מהמשפחה הקטנה שגדלתי בה. העברית של מלכיאל מסגירה את המקצוע שלו - הוא לימד תנ"ך ועברית בתיכון במעלות.

      "קיבלנו מאריה שלושה מכתבים. אחד מהם היה על גזיר קרטון, ובו הוא כתב: 'אני מרגיש מצוין. מצב הרוח טוב. תחזיקו מעמד. להתראות בקרוב. בנכם האוהב, אריה'. על פי מה שדיווחו לנו, הוא נהרג ב?15 באוקטובר, היום שבו כתב לנו את המכתב האחרון.

      "כותב אני מכתב חפוז זה בעודי מאזין ליהורם גאון ולדובי זלצר. בכלל, היו כאן המון אומנים. אני מרגיש מצוין. אני ממהר, שכן אוספים את המכתבים. אני דורש בשלום כולם.
      להתראות בקרוב
      באהבה
      אריה"

      "וזהו. מאז בעצם לא שמענו ממנו, אבל המשכנו לכתוב אליו כל שלושה ימים".

      31.10.73
      אריה יקר שלום!
      זאת שוב אני שכותבת אליך. אני יושבת כאן עם אמא ומסתכלים בטלוויזיה בסדרת המתח "קנון". מנסים להעביר את הזמן. אריה, כולם מתגעגעים אליך ודואגים לך. אנשים מתחילים להגיע לחופשות קצרות מאי שם, וכעת יש לנו תקווה שתקפוץ גם אתה.
      יוסף בן טולילה היה גם כן בבית ל?24 שעות, מתי אתה בא? אריה, הזמן עובר ומתגעגעים לראותך. לפעמים אנחנו חושבים אולי גם המכתבים שלנו לא מגיעים אליך, כמו ששלך לא מגיעים אלינו, אולם, בכל זאת, נקווה שכן. אולי אתה יכול לשלוח ד"ש דרך הרדיו? או משהו אחר בכל צורה שהיא.כרגע נגמר הסרט, ואילנית שרה נהדר לפני פצועי צה"ל בהדסה בירושלים. יש לכולם מצב רוח נהדר.

      הדודים וזהבה באים כל יום לשאול עליך. גם אבא של לידיה צלצל.אני מצטערת על הכתב. יש על הגלויה שעווה וקשה ולכתוב.אמא אומרת שנדמה לה שראתה אותך בטלוויזיה ליד גולדה. זה נכון?

      נעים טלפן. הוא נוסע כל הזמן עם אספקה. גם כן שאל עליך.
      הרגע גמר לשיר רן אלירן.
      מקווה שגם אתה רואה לפעמים אמנים או משהו שמוציא מהשגרה, אם יש לכם משהו כזה.
      אריה, תכתוב או תתקשר בכל צורה שהיא. דואגים ואוהבים
      אבא, אמא, מלכיאל ועליזה

      "לא ידעתי איך לשמח אותו, אז כתבתי לו על שירים ומוסיקה. הוא כל כך אהב מוסיקה, והלהיט 'החליל' של רן אלירן היה אהוב עליו במיוחד. בכל פעם שהראו בטלוויזיה חיילים ליד אמנים או ליד מנהיגים, אמא היתה בטוחה שהיא רואה אותו. 'הנה אריה, והנה אריה', ואני ידעתי שכולם נראים אותו הדבר - ארוכי שיער, לא מגולחים, מאובקים - חיילים שנתלשו במהירות מבתיהם ואין סיכוי לזהות מי זה בכלל.

      "מרגע שהלך מהבית, היה לי קשה עם חוסר הוודאות בנוגע למצבו. עם מי הוא מדבר? איפה הוא ישן? מה הוא אוכל? הוא לא יצא לי מהמחשבות, ואני לא הייתי מודעת לזה שהוא מת כבר זמן רב. התחלנו לחשוש. היתה תחושה שאנחנו חיים בתוך חלום בלהות. חיילים החלו חוזרים לבתים. אבא יצר קשר עם צה"ל והוזמן לקריה פעמיים כדי לנסות לזהות את אריה בין תמונות החיילים השבויים, שנראו כולם אותו הדבר. עוד שבוע עבר ואחריו עוד שבוע, ואז הודיעו לנו שהוא נעדר.

      "בערך במחצית נובמבר, חודש אחרי שנהרג, ביקשו מאיתנו להגיע לבאר שבע, שם הוא היה קבור בין מאות גופות. זה היה מחזה נורא: שדה ענק עם תילי תילים של קברים, וליד כל קבר שם ומספר אישי".

      בצומת "לכסיקון?טרטור", ליד החווה הסינית, ספג הטנק של אריה שתי פגיעות RPG בהפרש של דקתיים. ארבעה מחמשת יושבי הטנק נהרגו במקום.
      "היה כאוס מוחלט עם כל עניין החללים. ישבנו שבעה רק יום וחצי, בגלל שעבר הרבה זמן מרגע שאריה נפטר, ונסענו לבאר שבע המומים ושבורים. רק אחרי חצי שנה הביאו את מה שנשאר מהגופה לקבורה בבית העלמין בצפת".

      צומת מצמרר

      ביוני 1974 נולד לעליזה ומלכיאל דווידי בנם הבכור יהודה אריה. "היה לי ברור שאם ייוולד לי בן הוא ייקרא על שם אריה, אבל במשך שנה לא הייתי מסוגלת לקרוא לבן שלי ככה. קראתי לו תינוקי, מתוקי, אבל לא הייתי מסוגלת לקרוא לו אריה. עד שמצאנו פתרון והתחלנו לקרוא לו אריק".

      על אריה כמעט שלא מדברים בבית. "הלוואי שהייתי יכולה לבכות", אומרת עליזה. "זה כאילו שאם לא מדברים עליו, אז הכאב לא צף ועולה. בדיוק כמו שאצלנו בבית לא דיברו על השואה. ככה חונכתי. אולי זה בעצם מגיע מאיזשהו צורך לשרוד ולשמור על אמא, שלא יאונה לה כל רע".

      כשהיא מסרבת לעזוב את המכתבים שחזרו אליה, מודה עליזה כמה קשה היה לה כשבניה הגיעו לגיל 25, ואיזה צומת מצמרר זה עבורה: הגיל הזה שבו יישאר אחיה לנצח.