לבסוף, האמת שלו ניצחה

הכימאי דן שכטמן השלים אתמול את מניין הישראלים העטורים בפרס נובל. נבחרת המורכבת מסופר, שלושה אישי ציבור ושישה חוקרים ומדענים.

יש לו סיפור ביוגרפי קלאסי. הממסד הכימי התנגד לו. לא קיבלו את השקפתו. הוא עמד על דעתו. שוב "האמת תנצח". כך קרה. סיפור חיים שהתקשורת אוהבת.

שכטמן שקד על תצפית שעסקה בחקר הגבישים לפני 29 שנים. זה דפוס זכייה החוזר על עצמו: לבד מהפוליטיקאים, כל המדענים זכו להוקרה כ-30 שנים אחרי שחידשו דבר מה בתחומם. לפי ההיגיון הזה, מי שיושב עתה במעבדה, יקטוף את הפרי ב-2040, לערך.

היש כאלה? האם יהיו כאלה? יותר או פחות? רק מי שתהיה לו הסבלנות הדרושה לחיות בצלילות הדעת עד 2040 או 2050 יוכל להשיב על שאלות אלה. הכל בספק - לבד מעובדה אחת, בשנים טובות כרעות, שמנות או רזות - הזכיות האלה מועילות למדע הישראלי ולחברה כולה עד מאוד.

בצניעותם אומרים הזוכים, ופרופ' שכטמן חזר על כך, כי פרס נובל משמח אותם מאוד, אך אינו רק שלהם אלא משמש הוקרה לקהילה המדעית של ישראל. היא פזורה בשורה של מוסדות אקדמיים, שהיישוב העברי המודרני החל בהקמתם כמעט בהגיעו לארץ. אבן הפינה לאוניברסיטה העברית הונחה בהר הצופים לפני 86 שנים. הטכניון קרוב לשנת ה-100, ומשהוקם התנהל "פולמוס השפות" - אם ילמדו את עיקרי המדע בגרמנית או בשפה העברית שחסרה אז מונחים מקצועיים מתאימים. העברית ניצחה, כפי שהוכיחו העיטורים שניתנו לשלושה מהפרופסורים שלו - אהרן צ'חנובר, אברהם הרשקו ועתה דן שכטמן.

כמעט כל מי שנמנה עם הזוכים משמיע דברי אזהרה שמא החינוך והלימוד נדחקו ממקומם המרכזי בחיי עם הספר. רווחת דאגה גדולה לעתיד. לא להצלחתם המדעית של העשרה, אלא לזו של אלפים שהם המסד ואפילו הטפחות המסייעים לקומץ להגיע אל פיסגת התהילה. הוויכוח הוא דו-מפלסי, בין התקציבים לחינוך לבין אחרים המבקשים להגדיל את נתחם בחלוקת הכסף שתמיד מצוי במשורה; וכן בין המצדדים בהשקעה ברמה האקדמית לבין חסידי החינוך לגיל הרך. ויכוח שאינו קל להכרעה אבל נאמר עליו כי הוא "לשם שמיים".

אקדמיה או קרוא וכתוב בגיל 3? שניהם. אבל בעיניי האקדמיה קודמת.