מאז חודש ינואר נהנה העולם הערבי, לפחות על הנייר, רק מעונה אחת - האביב. באוסלו שוקלים ברצינות להעניק את פרס נובל לשלום לבלוגרים הצעירים שסייעו לבעוט מכיסאם את בן עלי, מובארק וקדאפי, אף שרבים בעולם כבר הפנימו שהאביב במצרים, בתוניסיה ובלוב עומד להיות מעונן ואפילו גשום.
כך או כך, האירוניה היא שדווקא המלך עבדאללה הסעודי, בולם האביב במפרץ ואחד המתנגדים לכל פתיחות בעולם הערבי, הוא אחד התורמים הגדולים (לשם שינוי, לא בכסף) למהלך ההיסטורי. עבדאללה נתן לאביב העמים הערבי את המתנה המוחשית הגדולה ביותר - זכות הצבעה לנשים.
סעודיה לא אהבה, בלשון המעטה, את המהומות ברחוב הערבי. הממלכה השמרנית מאוד עקבה בדאגה אחר קריסת המשטרים הערביים. אפקט הדומינו חייב את המלך עבדאללה להגיב, ובעל הברית החשוב של וושינגטון הבהיר לאמריקנים שאין לגעת בחצר האחורית שלו. כך הוא הצליח לדכא פיזית (כוחות סעודיים השתתפו בפיזור ההפגנות) את המרד השיעי בבחריין, להעניק מקלט לנשיא תימן עלי עבדאללה סאלח (ששב בינתיים הביתה) וכמובן לדכא, בלי שאף אחד ירים גבה, את ניצני המרד השיעי שפרץ במזרח סעודיה בחודש מארס, בעודו מעניק שורה של הטבות כלכליות לאזרחים. אמריקה ומדינות המערב התרכזו יותר במה שקורה בצפון אפריקה - מצרים, תוניסיה ולוב - והשאירו לסעודים מרחב פעולה גדול באזור ההשפעה הישיר שלהם. הסיבה מעבר לנפט הסעודי ולשותפות המוצלחת עם עבדאללה היא שהמערב לא רצה להחליש את היריב הגדול של איראן בעולם המוסלמי.
והנה, הפרדוקס הוא שמכל האירועים בעולם הערבי מאז ינואר, דווקא הידיעה על הרפורמה בסעודיה, הקובעת כי נשים יוכלו להשתתף בבחירות לרשויות המקומיות, לבחור ולהיבחר, היא המשמעותית ביותר. יש לזכור כי נשים בממלכה השמרנית אינן יכולות אפילו לנהוג, לעבוד או לעזוב את המדינה בלא בעליהן, והנה פתאום המלך מבשר כי מ-2015 הן תוכלנה להשתתף בבחירות המוניציפליות.
המלך הסביר כי אינו חורג מכללי הדת. מאחר שהשריעה מונעת נשים במוסדות ההנהגה הוא החליט, יחד עם מנהיגים דתיים, לשתף את הנשים כחברות לפחות ברשויות המוניציפליות. בפועל, בפעם הראשונה בהיסטוריה נשים נכנסות למרחב הפוליטי בסעודיה. הבית הלבן, מן הסתם, מחא כפיים על ההחלטה.
המהלך חשוב גם בהקשר של הוויכוח המהותי בנוגע לאביב הערבי. אלה העוקבים בדאגה אחר השינויים שם מטילים ספק ביכולת של אותן חברות להחליף דיסקט ולהפוך בטווח הקצר-בינוני לדמוקרטיות. מה שסעודיה עשתה הוא הוכחה כי שינוי חברתי עשוי לבוא, גם אם הוא יצריך שנים רבות.