היום פונו מאהלי במחאה ברוטשילד, לוינסקי ומאהלים אחרים בתל אביב. המאהלים שבהם ניצתה המחאה החברתית הגדולה והחובקת-כל ביותר בישראל, המאהלים שהפכו בשבועות האחרונים למאהלי "אין ברירה", שגרים בהם אלה שאין להם לאן ללכת. אפשר לסובב את השעון לאחור, אל האפשרות שהייתה, אל ההזדמנות שהוחמצה.
ערב החג הגשנו, חברים במועצת העיר, בשיתוף "עמותת ידיד" ופעילי המחאה, לעיריית תל אביב יפו ולמשרדי הממשלה תכנית חדשנית לשיקום קהילתי של מחוסרי הדיור במאהלים. הצענו אותה מתוך תחושת דחיפות, רגע לפני הפינוי הצפוי של המאהלים, מתוך הבנה שבמרחב הפיזי של המאהל נוצר רגע נדיר של סולידריות שעומד להישבר ולהימחק.
עוד באותו נושא:
המאהל ברוטשילד פונה: "האוהלים זזו, אנחנו נשארים"
חרף התנגדות שרים: הממשלה תצביע על דו"ח טרכטנברג
בזמן שחלף מתחילת המחאה ועד היום, המאהלים עברו מזירה של מחאה סוערת למתחמים של קהילה סולידרית בין מחוסרי דיור ובין פעילי המחאה. מחוסרי הדיור שגרו קודם לכן בגנים, במקלטים או במקומות מחסה זמניים, עברו בזמן קצר לעמוד במוקד המחאה החברתית, בלב העיר. בבת אחת הם הפכו משקופים וסמויים מן העין, לגלויים ונוכחים, לחלק מגוף אזרחי משפיע.
לא מדובר באנשים שהפכו לחסרי בית בעקבות או בגלל המחאה - הם היו שם גם קודם. הם מוכרים לרשויות הרווחה, אלא שהפתרונות שהוצעו להם עד היום לא מספקים. גגון או שלטר שניתן לקבל בו מיטה, ארוחה ומקלחת, מטעם רשות רווחה או עמותת צדקה, רק גלגלו את מחוסרי הדיור בחזרה לרחוב, במעגל ללא מוצא.
גם אנחנו, תושבי הערים ופעילי המחאה, כאילו גילינו מחדש את מה שהיה מונח מתחת לאפנו. במאהל, צעירים שהפכו בן לילה לפעילים חברתיים, מצאו את עצמם בשותפות חדשה עם המוחלשים ביותר, אלה שהחברה ויתרה עליהם. פתאום אלה ואלה אוכלים יחד, מדברים יחד, מנקים ומטפחים יחד, בסולידריות חוצת מעמדות וחוצת מגזרים.
במאהל נוצר מודל סיוע ושינוי חברתי יוצא דופן, שביקשנו ללמוד וליישם. התכנית שהצענו מבוססת על העתקת הקהילה הסולידרית מהמאהל למבנה עירוני, שיוקצה על ידי העירייה לפרק זמן קצוב. על פיה, בפרק זמן זה תופעל במבנה תכנית מיצוי זכויות על ידי "עמותת ידיד", במטרה להגיע לפתרון קבע עבור כל אחד ממחוסרי הדיור. בינתיים, תמשיך לפעול הקהילה בדפוסי התמיכה וההעצמה שנולדו במאהל.
המודל: בין סיוע פרטני לשינוי חברתי
המודל המוצע מהלך על התפר שבין סיוע פרטני ובין שינוי חברתי. הוא מציע לשמר את הקהילה ואת הסולידריות, ליישם אותה הלכה למעשה, אולם מבלי להפקיר את הצורך הממשי של המדינה לדאוג לפתרונות בני קיימא עבור אזרחיה.
כאמור, התכנית נולדה ברגע של חירום, מתוך תחושה שחייבים למצוא פתרון יצירתי כדי לא לפספס את ההזדמנות הנדירה. "עמותת ידיד" התגייסה מיד, וכמוה גם ארגון שתי"ל לשינוי חברתי וארגונים חוץ-פרלמנטריים אחרים. גם הפעילים במאהלים ובמטות המחאה השונים התגייסו בהתלהבות. למרבה האכזבה והתסכול, דווקא הרשויות, שהנושא נמצא בתחום אחריותן הישירה, היו האחרונות להירתם והראשונות להביע ספקנות והסתייגות.
"אוכלוסיית חסרי הדיור הטרוגנית, אנחנו לא יודעים אם יוכלו לשהות יחד", אמרה לי בכירה במערכת הרווחה, מתעלמת לחלוטין מהעובדה שמודל הטרוגני כזה עובד בשטח כבר שבועות, בהצלחה גדולה בהרבה מכל מה שהצליחה מערכת הרווחה לייצר במשך שנים. "התכנית בוסר, ייקח זמן להעמיד אותה על הרגליים", אמרו בעירייה בניסיון לתרץ מדוע לא היו מוכנים לדחות את פינוי המאהלים עד לבדיקת התכנית, מתעלמים לחלוטין מהעובדה שבשעות ספורות הצלחנו כבר להעמיד מה שבדרך כלל היה לוקח חודשים.
קשה להתחמק מתחושת ההחמצה. במעבר של הקהילה מהמאהל ישירות למבנה זמני ומשם לפתרונות קבע טמון פוטנציאל עצום לשבור את קווי התיחום שבין צדק לצדקה, טמון בו סיכוי להציע פתרון אמיתי שלא נוסה ולא נהגה עד עכשיו, טמונה הזדמנות לחבל הצלה עבור החלשים ביותר, שעד כה נשארו מאחור בכל שינוי חברתי ופוליטי.
אנחנו נמשיך לנסות גם אחרי הפינוי השגוי. את מה שהרשויות מסרבות להבין ומסרבות להפנים, פעילים וארגונים ינסו בכוחות דלים להראות להן מלמטה, תוך ניצול ההקשבה, הלימוד והדיבור, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהמחאה. הסמכויות הישירות אולי לא בידינו, אבל הצדק איתנו, ואת זה יהיה קשה הרבה יותר לשבור.
הכותבת היא חברת מועצת עיריית תל אביב יפו מטעם מרצ