הבעיה בצעד של זהבית כהן היא בכלל לא ההתפטרות. היא ההישארות. התפטרותה לא תביא לביטול המעמד המונופוליסטי של תנובה. כהן, שהיתה הגורם שהצליח להוביל לרכישה של מונופול המזון עם המוני בעלי מניות במושבים ובקיבוצים, מזיזה עצמה הצידה. אבל המונופול נותר אותו גוף עצום ורב-אמצעים.
אי אפשר לצפות ממנה לשנות את כללי המשחק בשוק מוצרי החלב - זהו תפקידן של הממשלה והכנסת. אלא שזהבית כהן תמשיך, מעשה, לשלוט בתנובה בצורה עקיפה. ראשית, היא נותרת מנכ"ל אייפקס ישראל וככזאת תמשיך לנהל את ההשקעות הגדולות של הקרן: תנובה ואייפקס. שנית, למרות התפטרותה מתפקיד יו"ר תנובה היא נשארת חברה בדירקטוריון. כלומר, היו"ר החדש שלמה רודב, שאותו מינתה במקומה, יביט בה בכל ישיבת דירקטוריון ויזכור מי מינה אותו לתפקיד. אומרים שרודב הוא מנהל קשוח מאוד. אז הוא יביט בה במבט קשוח. אבל שניהם יהיו חברים באותן ישיבות ולאחריהן הוא ידווח לה.
צעד ההתפטרות, אם כן, נראה צעד אלגנטי אך חלש בניסיון להוריד את גובה הלהבות. הוא לא מספק, ויש לשער שגם הורדת המחירים שראינו לא תספק את המוחים. יש יותר מדי בלאגן סביב תנובה, וחלק ממנו כלל לא קשור למחאה. עניין ההתעקשות על הותרת הדו"חות הכספיים חסויים גם כשצורפה שותפה ציבורית כמו מבטח שמיר ועניין החקירה של הרשות להגבלים עסקיים - אינם קשורים למחאה. הם קשורים לאופי הניהול. נזכיר שגם בהחזקה השנייה של קרן אייפקס בישראל התפוצצה מגה-פרשה. מדובר בבית ההשקעות פסגות. התפוצצות של פרשות סבוכות כל כך בפרקי זמן כה קצרים מעידה על אופי ההנהלה שדורש "רווחים בכל מחיר".
בשורה התחתונה, לא צריך להתרגש מהצעדים הציבוריים של מנהלת קרן אייפקס ישראל. הספינים לא ישנו את הגילוי המהותי של הציבור הישראלי בקיץ 2011. הציבור הבין שמונופולים זה דבר רע לארנק שלו. את המסקנה הזאת הבינו, למשל, בארה"ב עוד בסוף המאה ה-19. מונופולים צריך לפרק. הם לא יתפרקו מעצמם, ואם צריך טרכטנברג-2 או ריכוזיות-3, אז קדימה. מחברת החשמל, דרך תנובה ובכלל. ככל שהם צוברים יותר כוח, כך הם מסכנים יותר את החירויות הבסיסיות שלנו.