הראשון ולא האחרון

אשר אליאס נולד לפני 41 שנים וגדל באשקלון. הוא היה הילד הראשון מהעדה האתיופית שנולד בישראל (אחרי אחותו הגדולה ממנו בשנתיים), אבל עד שהעליות המאסיביות הראשונות הגיעו לישראל, הוא לא הרגיש שונה. "גדלתי באשקלון ומעולם לא חשתי גזענות מהילדים בשכונה", הוא מספר. "החברה הישראלית אז היתה הרבה יותר פשוטה וסולידרית; גם האסוציאציות עם בני העדה היו אחרות לגמרי - ילדים התלהבו מכך שאני נראה כמו מייקל ג'קסון".

כשהוריו של אליאס הגיעו לארץ ב?1967, מדינת ישראל טרם הכירה ביהדות אתיופיה. "התייחסו להוריי כפי שמתייחסים היום לעובדים זרים, הם אפילו היו מועמדים לגירוש", הוא מגלה. אשר אינו מדבר אמהרית וטיגרית, כי הוריו לא חשבו ללמד אותו את השפה. "הם דיברו עברית מההתחלה, וכשלא מזמן שאלתי את אמא שלי למה לא לימדה אותי את שפת האם של עצמה, היא השיבה כי פשוט לא האמינה שבני עדה נוספים יגיעו לישראל".

עד גיל 25 ניהל אליאס חיים שגרתיים כמו כל ישראלי צעיר. הוא השתחרר מצה"ל, המשיך לעשות מילואים, טייל בחו"ל (בין היתר באתיופיה), למד הנדסת תוכנה, ניהל מערכות יחסית (גם עם צבריות וגם עם בנות העדה), עד שהתחילו ההרהורים הפילוסופיים על משמעות החיים. "אמרתי לעצמי שהמסלול של צבא, לימודים, קריירה, משפחה וילדים - משעמם אותי. רציתי לעשות משהו מעניין ומאתגר". באותה שנה בדיוק התקיימה ההפגנה הראשונה של בני העדה האתיופית שעלו לירושלים להפגין נגד אפליית תרומות הדם. "כשהייתי בהפגנה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות, לתרום לקהילה ולסייע בשילובה", הוא מספר.

יום למחרת ההפגנה גויס אליאס למילואים. כשחזר אחרי חודש, התפטר ממקום עבודתו בתחום השיווק בתל אביב והחל לעבוד באגודה למען יוצאי אתיופיה. הוא עבר מתל אביב לירושלים והקים ב?2003, עם חברים, מרכז להכשרה טכנולוגית עבור יוצאי אתיופיה בקיבוץ נחשון.

המרכז שהקים אליאס מתכתב עם צורכי העדה האתיופית בארץ. "בעבודה מהסוג הזה לומדים לעומק את הצרכים של הקהילה", הוא אומר. "כשהחלטתי עם חבריי על הקמת המרכז הטכנולוגי, זה היה שילוב מצוין של המקצוע שלי עם רצון לתרום ולעבוד עם הקהילה".

לדברי אליאס, המרכז שבניהולו נותן הזדמנות לבני העדה האתיופית לרכוש ידע רלוונטי אחרי שסיימו צבא ולהשתלב בתחום ההיי?טק. "במכללות הפרטיות שכר הלימוד גבוה מאוד, וזה מחסום נוסף עבור יוצאי אתיופיה, נוסף על המחסום המנטלי של הפסיכומטרי. כל אלה חוסמים ליוצאי אתיופיה את הדרך למחלקות ההנדסה והמדעים המדויקים באוניברסיטאות. עד שהוקם המרכז ב?2003 היו בשוק העבודה שלוש נשים וגבר אחד בלבד שעבדו בתחום התוכנה והיו יוצאי אתיופיה והתחנכו באתיופיה".

ב?2004 נפתח המחזור הראשון. הלימודים נמשכים כשנה, ובמהלכה הסטודנטים, שעברו מבחני קבלה וראיון אישי, לא עובדים כלל, זוכים למלגה מלאה ומתבקשים להשקיע את כל זמנם בלימודים האינטנסיביים. בכל מחזור יש שלוש כיתות עם כ?20 סטודנטים בממוצע בכל אחת מהן.
המרכז בראשות אליאס מתגאה עד היום ב?250 בוגרים, שכ?75 אחוזים מהם עובדים במקצועות היי?טק. "מה שהכי חשוב לנו הוא השילוב של הבוגרים בתעשייה, ואנחנו משתפים פעולה עם חברות גדולות במשק שמקבלות את הבוגרים שלנו בזכות ולא בחסד", הוא אומר.

מטרה נוספת מבחינתו היא "ליצור קבוצה של מנהיגים שיובילו את הקהילה האתיופית קדימה ויפתחו מודעות חברתית. יש הנחת בסיס שאומרת שמנהיגות אמיתית צומחת כאשר לאנשים יש ביטחון כלכלי. לכן ההכשרה המקצועית שאנו מעניקים מסייעת לביטחון הכלכלי של הבוגרים".

לדעתו של אליאס, חינוך נכון הוא הדרך הטובה ביותר לשילוב בחברה. עם זאת, הוא יודע לספר כי בשנות ה?80 רוב יוצאי אתיופיה ניסו בכל כוחם להשתלב תוך כדי ביטול עברם והידמות לצברים. אחרי שנתקלו ב"קיר" של גזענות, לדבריו, המגמה התהפכה, התרחש גיבוש מחודש של הזהות האתיופית בישראל ובני העדה התכנסו בתוך עצמם.

עם זאת, אליאס אינו מאשים את החברה הישראלית. "במקום לנסות כל הזמן להתקבל, בני העדה האתיופית צריכים להשקיע בהתפתחות, וזה מה שישנה את התפיסה בקרב הישראלים", הוא אומר.

אחרי שהסטודנטים מהמרכז שהקים משתלבים בשוק העבודה, ממשיך אליאס לשמור איתם על קשר וכמעט מכולם הוא שומע סיפור זהה בווריאציות שונות. "הם מספרים שבמקום העבודה החדש שלהם הם שומעים מאנשים שזוהי הפעם הראשונה שהם אוכלים צהריים עם אתיופי", הוא מחייך.

"בחברה הישראלית יש המון גזענות, אבל היא מגיעה בעיקר מסטריאוטיפים שנובעים מבורות. לא נתקלתי במישהו שמאמין שמבחינה אתנית המוצא שלנו ירוד. הדרך הכי טובה היא לא לשכנע אנשים אלא לשנות תפיסה, צריך להשקיע את האנרגיות בלהתקדם, זה ישפיע גם על התפיסה של הקהילה".

אז האחריות מוטלת על שני הצדדים?

"ישראל מדינה גזענית וקהילה שלמה מובדלת מהחברה. דור צעיר שלם גדל כאן בידיעה שמפלים אותו, וזה לא יוביל לשום דבר טוב. אבל ברור שזו גם האחריות שלנו, יוצאי אתיופיה, לעמוד בעצמנו על הרגליים ולעבוד קשה".