פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      "כבר בגיל 17 היה לי ברור שאצליח"

      משה פרץ כאן כדי להישאר. אביהו מדינה אמנם לא מתחבר לטקסטים שלו, אבל מפרגן בענק להפקה המוסיקלית וללחנים . יוני רועה מחמיא ל"שילוב שבין ויטני יוסטון ומריה קארי לידע שלו כחזן". בכיר הדור הצעיר במוסיקה המסתלסלת מוציא את אלבומו החמישי ולא מתרגש מהביקורות."זה עז

      הקריירה של משה פרץ עוד לא בת עשר, אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע: המוסיקה המסתלסלת לא נשמעת אותו הדבר מהרגע שהוא נכנס לתמונה. הזמר הצעיר שינה סדרי עולם בתעשייה, והצליל שלו צובע דור שלם של מסלסלים צעירים. פרץ, שזוכר היטב איך ברוב שנות העשור הקודם עוד הופיע מול מועדונים ריקים בצפון, מוביל את הדור ששבר לחתיכות את כל השיאים האפשריים והציב סטנדרטים חדשים של עבודה - והכל תוך כדי שמירה על תדמית נקייה ומקצועית.

      מכשול אחרי מכשול, פרץ יודע להישאר במקום, לא ליפול. גם כשנפלה עליו חקירת מס הכנסה - אימת הזמרים המזרחיים - באוגוסט אשתקד, ובה נחשד בהעלמת הכנסות של 5 מיליון שקלים, ידעו פרץ ואנשיו לסגור את העניין במהירות, בלי יותר מדי רעש. חייו האישיים, עוד גיזרה שמובילה לבעיות אצל זמרים רבים, אינם דומים לאלה של כוכבים אחרים. הוא אינו מככב במדורי הרכילות, לא מתהדר בדוגמנית חדשה בכל שבוע, ואם כבר תשמעו עליו משהו אישי - זה יהיה רק לאחר מחשבה רבה שלו ושל הצוות העוטף אותו (האמרגן אמנון זנדני ואיש יחסי הציבור זאביק דרור), ובמינון הנכון. בכלל, נראה שאצל פרץ הסוד טמון במינון: הוא יודע כמה לשים מכל דבר. כך הוא גם הרכיב את "זיקוקים", אלבומו החדש שיצא השבוע. "כשהתחלתי לעבוד על האלבום היו לי בערך 200 שירים. בסופו של דבר בחרתי את ה?16 הכי נכונים. יש שירים יפים שאני אוהב ובכלל לא נכנסו, כי לא התאימו לאווירה הכללית של האלבום. צריך לדעת לשלב ולא לשים יותר מדי שקטים או קצביים".

      משה פרץ (אביב חופי)
      הוא אינו מככב במדורי הרכילות, לא מתהדר בדוגמנית חדשה בכל שבוע, ואם כבר תשמעו עליו משהו אישי - זה יהיה רק לאחר מחשבה רבה. משה פרץ (צילום: אביב חופי)

      אין כמו בטבריה

      "זיקוקים" הוא אלבומו החמישי. רובו עמוס להיטים שכבר הספיקו לעורר מהומות ברחבת הענטוזים, וגם השירים האחרים כנראה יעשו זאת במוקדם או במאוחר. באלבום הזה יש כמה שינויים לעומת עבודותיו הקודמות: למשל לא כל השירים הפעם נכתבו או הולחנו על ידו. השיר הפותח, "אם את הולכת", נכתב על ידי יוסי נוריאל, חבר טוב של פרץ שהצליח במקומות שבהם רבים לפניו נכשלו - לכתוב לו שיר.
      "היתה לי בעיה להלחין מילים של אחרים", מסביר פרץ, "לא יודע, זה לא הסתדר לי. יוסי הוא חבר טוב שלא ויתר בקטע הזה וכתב לי שירים כל הזמן. הוא המשיך גם אחרי שלא הצלחנו לבנות לחנים לטקסטים שלו. עד שיום אחד, כשהגעתי לטבריה לעשות לאבא שלי תספורת, הוא שלף את הטקסט הזה, וככה, בדיוק כמו שאנחנו יושבים עכשיו, לקחתי את האייפון והקלטתי לחן. ראיתי את הטקסט והלחן פשוט זרם לי. ידעתי איך הוא צריך להישמע. אנשים שישבו איתנו שאלו: 'של מי השיר הזה?'. הם חשבו שזה שיר שכבר קיים".

      טבריה היא סיפור גדול בשבילו. שם הוא נולד וגדל ושם מתגוררת משפחתו. כל חלון קטן בלוח הזמנים מנוצל לקפיצה לעיר. כשהוא מגיע לבית הוריו, ממש כפי שכתב בשירו "אין כמו בבית" - הוא לוקח גיטרה, אחיו על הקלידים, מישהו אחר על הדרבוקה, "שרים בחאפלה / אחותי רוקדת / וכולם מריעים לה". "אני לא יכול לוותר על זה", הוא אומר. "שם אני מרגיש את האמת. שם נמצאים אלה שאוהבים אותי באמת, והשמחה היא טבעית".

      לפני שיצא לחיים המוסיקליים עבד פרץ כמעצב שיער. עד היום הוא עושה זאת עבור שני קליינטים בלבד: אבא שלו וחבר נוסף. "ההורים שלי לא הבינו למה אני מתחיל עם המוסיקה. הרי היתה לי עבודה טובה ביד וקהל לקוחות די גדול. הרווחתי טוב, אז בשביל מה אני צריך לעזוב משהו בטוח לטובת סיכון שלא ברור לאן הוא יוביל אותי?".


      כשעבר מטבריה לקריית עקרון שבמרכז, ב?2004, נאלץ פרץ לגור בביתו של מנהלו האישי, אמנון זנדני. מצבו הכלכלי של זנדני לא היה מזהיר בימים ההם, והשניים קיוו להמריא יחד לפיסגת המוסיקה הישראלית. זה אמנם לא לקח הרבה זמן, אבל פרץ לא שוכח את הקשיים בהתחלה. "אלה היו זמנים לא פשוטים. אני זוכר שהיה יום עצמאות אחד שלא הופעתי בכלל. כולם עבדו, ורק לי לא היתה אפילו הופעה אחת. למזלי, חוסר ההצלחה לא גרם להוריי לפקפק בי. להפך, הם תמיד תמכו ואהבו. גם האמונה של אמנון חיזקה אותי. הוא נתן לי לגור אצלו, והרגשתי שאני חייב להצליח. ידעתי שהמצב הכלכלי שלו לא פשוט ולא רציתי לחשוב על מצב שהוא חוסך אוכל מהילדים שלו בשבילי. ההורים שלי תמיד היו באים מטבריה עם קניות ומצרכים. כל מה שביקשתי, אפילו בקבוק קולה, הם הביאו לי. לא החסירו כלום".

      את הניצוצות של פרץ היה אפשר לראות כבר באלבום הראשון, "מביט אל המרומים", שיצא ב?2005. למרות כישלונו, היה אפשר לגלות בו זמר שנראה טוב, שר מצוין ומחובר לקהל. האלבום השני, "אש", שיצא כעבור שנתיים, כבר הבעיר את המדינה. "חשבתי שזה ייקח יותר זמן", הוא אומר, "ומצד שני, כבר בגיל 17 היה לי ברור שאצליח".

      על עטיפת "זיקוקים" מצולם פרץ על גשר, בוהה באופק. "זה נראה יפה", הוא מסביר, "זאת תמונה שאומרת הרבה, אפשר לקחת אותה לכל מיני כיוונים. אדם שחושב, שמח, עצוב, שואל על מהות החיים. התמונה הזאת הסתדרה לי על האלבום, היא מתאימה לעטיפה".

      באלבום עצמו, לעומת זאת, אין שום זכר לאדם ששואל על מהות החיים. שירים על אהבה, בינו לבינה, החיים יפים, ולפעמים קצת עצוב שהיא עזבה. אפילו את שיר הנושא, שלא נכתב ולא הולחן על ידו, נראה שהוא בחר מסיבות שאינן קשורות ישירות דווקא למילים או למנגינה. "זה שיר שהגיע אלי ממלחין ששמו שמוליק נויפלד. הוא אמר לי שיש לו שיר בשבילי, ומייד כששמעתי את הסקיצה התחברתי. נתתי לו את המושכות עד הסוף. את המילים כתב טל רביב, ולא נגעתי בשיר בכלום חוץ מהביצוע. אפילו את העיבוד השארתי לנויפלד. השיר הזה התאים לי. המילה 'זיקוקים' מתאימה לשם של אלבום, זה מסתדר לי עם התמונה הכללית של האלבום".

      עטיפת האלבום "זיקוקים" של משה פרץ (יח"צ)
      אלבום עמוס להיטים שכבר הספיק לעורר מהומות בחבת הענטוזים. עטיפת האלבום "זיקוקים" (יחצנים)

      לא לוקח סיכונים

      ככה משה פרץ עובד. הדברים מתחברים לו בראש לפאזל ברור. הוא איש מחושב מאוד, שמנהל את האימפריה שלו ביד רמה. בגיל 28, כשהוא כבר מתגורר בווילה שרכש ושיפץ במושב נווה דורון ליד באר יעקב עם החברה ירדן גוזלן, לא נראה שיש לו דאגות בראש. על חתונה, אגב, הוא עדיין לא חושב. "אני מכיר את ירדן דרך המשפחה שלה, גם היא טבריינית, ואני מרגיש שהיא אוהבת אותי באמת על מי שאני. בינתיים אנחנו לא מדברים על חתונה. יש לה לימודים להשלים, זה עניין של איזה שלוש שנים. אין לחץ".

      פרץ לא לוקח סיכונים. השירים שלו לא יזוזו יותר מדי למקומות מסוכנים. הם לא ידברו על פוליטיקה או על המאבק החברתי שבקע מהסקטור שבפניו הוא מופיע כמעט מדי ערב ושממנו הוא גובה בין 40 ל?50 אלף שקלים להופעה. את האליטה של המוסיקה הישראלית הוא כבר הצליח לעצבן; הדברים שאמר יהורם גאון ("המוסיקה המזרחית היא זבל שלא ברא השטן... הכל נשמע אותו דבר") כוונו לדור הצעיר של הז'אנר, שפרץ עומד בראשו. אבל פרץ מעדיף לא להתלכלך: "זה לא מעסיק אותי", הוא אומר בלקוניות. למרבה האירוניה, השניים מופיעים עכשיו זה לצד זה בתוכנית "בית ספר למוסיקה" בערוץ 24.

      אבל הביקורת על השטחיות של שיריו נשמעת גם מבית. הזמר ישי לוי כינה את הדור הצעיר של הז'אנר "דודו פרץ ומשה אהרון", ונתן עוד חותמת לטענה הרווחת בפי רבים, כי זמרי הדור החדש, שאליו שייכים, מלבד פרץ ואהרון, גם עומר אדם, אביהו שבת, נאור אורמיה ועוד רבים - נשמעים אותו הדבר, עם שירי פופ חסרי נשמה בעלי טקסטים רדודים, שלא יחזיקו מעמד וייעלמו מן הכותרות בחלוף הטרנד, עם מבצעיהם. כל זאת למרות שהדור הנוכחי שובר את כל השיאים, הן ברמת ההפקה המוסיקלית והן - ובעיקר - ברמת ההצלחה.

      "אני מודע לביקורות, ורק הזמן יקבע עד כמה באמת עשיתי עבודה טובה או לא", אומר פרץ. "בכל אלבום אני מנסה כמה שיותר לחדש. באלבום הזה הלכתי יותר לכיוון של בלדות שקטות, שירים שמדברים יותר לרגש ולכאב. גם שיניתי קצת את המקצבים. יש יותר קצב של רוק, בשונה מאלבומים קודמים. אומרים שהשירים שלי לא מגיעים ממקום של רגש. אני לא מבין איך אפשר לכתוב, להלחין ולבצע שיר בלי רגש. אין דבר כזה. הכל מתחיל ברגש. השירים שלי נועדו כדי לרגש, ולא לאותו רגע בלבד".

      באלבום הקודם שלך יש שיר שנקרא "אין כמו בבית" - שמדבר על בית הוריך בטבריה - שגם הפך ללהיט, והוכחת בו שאתה יכול להתעסק גם בנושאים אחרים. למה לא הוספת עוד שירים כאלה?

      "כדי שהשיר ההוא יהיה מיוחד. אם היו עוד כמה כאלה, 'אין כמו בבית' לא היה בולט. זה כל היופי. לדעת כמה לשים, לא יותר מדי. אני רוצה לשמור על הייחודיות".

      אולי אתה מפחד? אתה חושב על כל מהלך ומהלך ובעצם מסרס את האמנות?

      "אני כל הזמן חושב, זה נכון. כל מהלך אצלי מחושב, ואני לוקח סיכונים קטנים מאוד. לא משאיר הרבה מקום לטעויות. על כל דבר אני חושב אלף פעם".

      גם אביהו מדינה מתקשה לגונן על פרץ ועל יתר הדור הצעיר. "יש לי בעיה גדולה מאוד עם הטקסטים", אומר האבא של חלק גדול מהזמרים המזרחיים, שאף כתב להיטים רבים בז'אנר. "הם תמיד סביב אותו נושא, אותן מילים שמתחרזות זו עם זו, ואין שום דבר מעבר. לעומת זאת, הלחנים, העיבודים וההפקה המוסיקלית נפלאים. לכן אני מבין את הטענות נגד המוסיקה המזרחית העכשווית, וזה די בעייתי מבחינתי לסנגר עליה". אבל פרץ בשלו, לא נגרר לקרב הזה: "מה שמעניין אותי זה רק המוסיקה. אני רוצה לעשות טוב ולשמח אנשים".

      בין כל המבקרים זכה פרץ לתמיכה מפתיעה בחודש מארס בשנה שעברה, כשזכה בפרס אקו"ם על "הישג השנה". "משה פרץ - כשמו כן הוא, פורץ דרך בתעשיית המוסיקה הים?תיכונית", נכתב בנימוקי השופטים, "וזאת בזכות כתיבתו המיוחדת הן כפזמונאי והן כמלחין. הוא הצליח השנה באופן מיוחד עם שיריו, ובשונה מהתבניות המלודיות הים?תיכוניות המקובלות, הצליח ליצור קו מוסיקלי ייחודי".
      דווקא יוני רועה, מוותיקי ומבכירי היוצרים בז'אנר, לא רואה בפרץ חדשן מיוחד במינו. "אני לא חושב שהוא מנהיג. יש הרבה זמרים בולטים, ולכל אחד יש הכבוד שלו. משה פרץ עדיין לא עשה מהלך מוסיקלי גדול, עדיין אין לו שיר ששינה את התפיסה ואת מה שידענו לפני כן. שירים כמו 'ריקדי' של ישי לוי היו מהפכניים. העיבוד שם היה משהו שלא הכרנו. או 'איזו מדינה', שעשיתי עם אלי לוזון וממש היה חדשני. השילוב של כינורות וגיטרות זה משהו שלפני כן לא היה. עד אז היו רק תופים וגיטרות של משה בן מוש או יהודה קיסר".

      רועה בכל זאת מוצא בפרץ איכויות מסוימות. "הוא לא סובל מהתסביכים שהיו לנו. הוא לא גדל עם תחושות קיפוח. הוא שייך לדור גאה שלא התבצר במוסיקה של ההורים. הוא שמע גם מוסיקה ערבית וגם מערבית, והוא באמת משלב בין הדברים. זה סוד הקסם שלו. יש לו יכולות ווקאליות מצוינות, והוא מושפע מוויטני יוסטון ומריה קארי, וגם מוסיף את הידע שלו כחזן, את הסלסולים מבית הכנסת. זה כבר משהו ישראלי לחלוטין. אין יותר מוסיקה מזרחית או מערבית. אם בעבר היינו משמיעים את עופר לוי ואומרים שזה מגיע מטורקיה, או את שלמה ארצי ואומרים שזה ברוס ספרינגסטין לעניים - אצל פרץ זה משהו שנולד כאן. השילוב הזה קורה רק בישראל".

      את מילות השירים רועה אוהב פחות. "קשה לי להתחבר לטקסטים שלו, כי אני מגיע ממקום של אמן זועק. כשכואב לאנשים, אני מרגיש את זה. כדי שהוא יהיה משמעותי באמת הוא יהיה חייב להתעסק בטקסטים עמוקים יותר ורחבים יותר מבחינת התחומים והשפה. כדי שאמן יזכה להערכה שלי הוא חייב קודם כל להיות מחובר לנשמה, לרגש, לתחושות שמגיעות מהרחוב. כשהתחילה המחאה החברתית בער לי להקליט שיר בנושא. אני לא יכול להישאר אדיש. אמן חייב להיות מודע למתרחש סביבו. מעבר לזה, כצעד ראשון של שדרוג, הייתי רוצה מאוד לשמוע אותו מנסה לשיר יצירות של ביאליק או נתן יונתן, משוררים בסדר הגודל הזה".

      פפראצי, משה פרץ עם החברה (שוקה כהן)
      בינתיים, לא מדברים על חתונה. משה פרץ עם החברה ירדן גוזלן (צילום: שוקה כהן)

      "הגעתי למאהל לתמוך"

      פרץ חזר השבוע מהופעה בוורנה שבבולגריה, מול 1,000 בעלי תחנות של מפעל הפיס ובנות זוגם. ביום שאנחנו נפגשים הוא מספיק להצטלם לתקשורת ולהופיע בשני אירועים: באווניו בקריית שדה התעופה, ובחוות רונית, שניים מהמקומות היותר נחשבים בישראל. בכל אחת מההופעות האלה הוא גוזר קופון נאה ביותר, שעליו יכולים רק לחלום זמרים מוכרים ומנוסים ממנו. הנה, עניין הצדק החברתי עולה על השולחן. "אם צריך להתחשב במצב הכלכלי של הלקוח, אנחנו עושים מאמצים גדולים מאוד ומתחשבים", הוא ספק מתנצל ספק מסביר, "צריך גם להבין שהמערך שלנו גדול מאוד. זה צוות של הרבה אנשים, וגם אני בסופו של דבר צריך לקבל משהו".

      בחודשים האחרונים חלק נכבד מהקהל שלך הפגין בעד צדק חברתי. איך זה לא הגיע לשירים שלך? איך זה לא השפיע על הכתיבה שלך?

      "לא נראה לי שזה מה שהקהל רוצה לשמוע. אני תומך במאבק והגעתי למאהל בטבריה, אבל מעבר לזה, אני לא מאמין שזה מה שישנה את המצב. זה לא התפקיד שלי".

      אתה גדלת על שירים של אלי לוזון, שבין היתר שר את "איזו מדינה", ובכלל, המוסיקה המזרחית מדברת הרבה על כאב ונשמה. אצלך זה לא קיים?

      "נו, וזה עזר ששרו 'איזו מדינה'? דברים השתנו? לא. הכל נשאר אותו דבר, אז מה הטעם? אני רוצה לשיר על נושאים שבהם אפשר לטפל. אהבה בין בני זוג זה עולם שאפשר להשפיע עליו".

      ובכל זאת, אני בטוח שאם הקהל היה מרגיש שאתה הפה שלו ושאתה שר על הנושא שכואב לו, זה היה עושה את זה קל יותר.

      "אז אפשר לקחת שירים שלי ולשייך אותם למחאה. כששלמה ארצי שר 'תחת שמי ים התיכון' והגיע לשורה 'כמה זה עולה לנו' פתאום זה היה קשור למחאה, למרות שהשיר לא נכתב על המחאה. ככה גם השירים של אייל גולן. הוא יכול לשיר 'שקלים שקלים עלינו נופלים ומישהו אחר אותם לוקח', זה שיר שנכתב הרבה לפני המחאה החברתית. גם 'לקנות לך יהלום' או 'קן של אהבה', כשהוא מבקש 'בית עם גינה'. גם אצלי יש שירים שאפשר לשייך אותם למחאה".

      איזה?

      "אין כמו בבית".

      אבל המחאה היא על זה שאין בית.

      "אה, נכון. אולי היינו משנים קצת את המילים ל'אין כמו באוהל'".

      משה פרץ בהופעה בהאנגר 11 (יח"צ)
      "אי אפשר לקחת את השירים שלי ולשייך אותם למחאה החברתית". משה פרץ בהופעה (צילום: יחצנים)

      "הוא לא חושב על ביאליק"

      אם לגבי הטקסטים ברור לכולם שלא מדובר ברמה הגבוהה ביותר, על איכויות ההפקה המוסיקלית אין ויכוח. אחד השותפים המשמעותיים לעיצוב דמותו המוסיקלית של פרץ הוא המעבד תמיר צור. יחד הם יצרו את המעטפת המוסיקלית של השיר "אש", שסימן את ההמראה של פרץ. "הדגש שלו הוא על המוסיקה", מסנגר צור, "הוא לא ממש משקיע בטקסטים. אבל לא מדובר במילים נמוכות או בשפה זולה. זה לא עניין שאפשר לזלזל בו. זה לא 'בלבלי אותו' או 'בסבוסה', עדיין יש כאן עברית תקינה ומכובדת. אז הוא לא חושב על ביאליק, אז מה? חוץ מזה, הוא באמת משקיע יותר בלחנים, בביצוע, בעיבוד. הבן אדם פשוט פנומן, עילוי מוסיקלי, איש חכם מאוד, שברגע הראשון שהוא נכנס אלי לאולפן קלטתי שמדובר במשהו מיוחד, מעבר ליכולות שלו כזמר. אני מדבר קודם כל על הדמות האנושית ועל הצניעות שלו. קל לעבוד איתו. כשמוסיפים את האישיות המוסיקלית המטורפת, אפשר להבין למה באמת מדובר במשהו שקורה פעם בהרבה שנים".

      הוא יהיה כאן בעוד עשר שנים?

      "ברור. אין לי ספק בכלל. הוא עוד יעשה דברים גדולים מאוד. זה לא איזה זמר שיחלוף, יש כאן מישהו בקנה מידה רציני. הרגשתי את זה בלחנים שלו, במבנים המוסיקליים שהוא היה שר לי. הבנתי שיש פה חיבור טוב מאוד, וידעתי לנצל את זה כדי לייצר צליל חדש. מה שמדהים זה שהיכולת הזאת באה לו בקלות. לדעתי הוא באותו סדר גודל של זוהר ארגוב, עופר לוי ואייל גולן. הרבה דברים נראים אחרת בזכותו. כל זמר שינה משהו: זוהר שם את המוסיקה המזרחית על המפה וזעק את הכאב, עופר הדהים את המדינה כשהוכיח שיש עם שלם שאף אחד לא שם עליו והוא ממלא אולמות, ואייל החזיר את המוסיקה המזרחית הקלילה, הפך אותה למשהו שקיים בכל בית בישראל.

      "משה פרץ שינה ברמה האינדיבידואלית. השינוי שלו מורגש אצל האמנים עצמם. הוא פתח דלתות להרבה אמנים בכך שהם פתאום הבינו שיש להם את היכולת לכתוב ולהלחין. בגללו כולם התחילו לכתוב ולהלחין. הוא גרם לאנשים להאמין בעצמם. עד שהוא הגיע, הרוב המוחלט של הזמרים היה רק מבצע את השירים. החלוקה היתה ברורה - יש כותבי שירים, יש מלחינים ויש זמרים מבצעים. הוא שינה את התפיסה הזאת, וזה מוסיף הרבה צבע. יש גיוון. הכתיבה שונה".

      אז למה זה נשמע אותו הדבר, ודי רחוק מהמוסיקה ה"אסלית" המקורית? הצליל הזה נגמר?

      "המוסיקה ה'אסלית' לא נגמרה, ההתייחסות לעניין הזה הפכה למשהו שולי. זה כבר לא מעניין, כן אסלי, לא אסלי. הגענו למצב מצוין שאנחנו עושים את מה שאנחנו מרגישים איתו טוב. זה ההישג הגדול. השימוש באותם מוטיבים, שגורמים לכל השירים להישמע כביכול אותו דבר, הוא מאוד הגיוני. זה לא שונה מז'אנרים אחרים. גם ברוק או באופרה יש אלמנט שחוזר על עצמו".

      יוני רועה מסכים לקביעה שלא כל הזמרים המזרחיים נשמעים אותו הדבר, "ואני לא מדבר רק ממקום של אחד שמבין את המוסיקה ויודע להבחין. לכל אחד מהזמרים יש מעין קבוצה שהולכת אחריו, זמרים חקיינים, שכשהם מוציאים שיר חדש אז זה נשמע אותו דבר. אבל אם, למשל, תשמיע במשך ארבע שעות את זהבה בן, מרגלית צנעני, שלומי שבת, אביהו מדינה, עומר אדם, אייל גולן, עמיר בניון, שרית חדד ומשה פרץ - יהיה אפשר לשמוע הבדלים גדולים מאוד בין האחד לשני".

      פרץ מתעקש להוכיח שהוא לא כאן במקרה. "כבר בשלב הזה יש לי שירים שמחזיקים שנים. הנה, קח לדוגמה את 'אלייך' - זה שיר שאני בטוח שיחזיק מעמד הרבה שנים. תמיד כשאני שר אותו, למרות שעברתי כבר כמה אלבומים מאז, הוא עדיין מחזיק מעמד. למרות שהוא שיר קצבי של חאפלה, שהיה אמור כביכול להיעלם כעבור זמן קצר. אני חושב שבשנים הבאות נתחבר יותר ויותר למוסיקה אקוסטית. ניפרד מהצליל האלקטרוני ונחזור לשמוע את הצליל החם והנקי".

      ואתה תהיה כאן?

      "לפי התכנון שלי, כן. יש לי עוד הרבה מה לעשות ולהוכיח. אני גם צריך להתפתח מבחינה מוסיקלית, ויש לי לאן. גם מבחינת הכתיבה, אני מודע לביקורות, ואולי בעוד חמש שנים אני אבין את הטענות האלה. יכול להיות שזה עניין של גיל".