לא, אנחנו לא נחלנו ניצחון אדיר על הפלסטינים באו"ם. לא, הפלסטינים לא חזרו לרמאללה עם מדינה בידם. לא, אובמה לא התאהב בנתניהו. מה שקרה הוא שבמקום לנסות לטפל בפתרון הסכסוך הארוך, המתיש והמעצבן הזה בין הפלסטינים לבינינו, מצאנו את עצמנו מתרוצצים אחרי ראשי מדינות שמקומן באטלס לא נודע לנו עד לימים האחרונים, בניסיון להדוף איום שאינו איום.
"רד הרינג" מכנים זאת. אותו דג אדום מעושן, שהשתמשו בו כדי להסיח את דעתם של כלבי הציד ממטרתם המקורית.
כי מה בעצם היה צריך להיות? אז, בספטמבר שעבר, כאשר אובמה ביקש מנתניהו הפסקת התנחלויות לשלושה חודשים, ואפילו לחודשיים, תמורת חצי המלכות, היה צריך לחדש את המשא ומתן ולנסות להגיע למשהו שבשלב זה בהחלט מעשי להגיע אליו.
מה, למשל? השלב השני של מפת הדרכים, לצד הצגת חזון הסדר הקבע על ידי האמריקאים או על ידי הקוורטט ולנוכח הסכמה לגבי לוח זמנים נדיב באשר להסדר.
לאחר שזה לא קרה והמשא ומתן בין הצדדים לא התחדש בשל עמידת הפלסטינים על המשך הקפאת ההתנחלויות וההתעקשות של הממשלה הישראלית להמשיך בבנייה, החליטו הפלסטינים על כיוון אחר - לממש את האפשרות שעמדה לרשותם במשך שנים רבות, ולהחליף את כיסא המשקיף של אש"ף בכיסא המשקיף של המדינה הפלסטינית.
ממשלת נתניהו, במקום לזעוק זעקות על כך שמדובר במהלך חד-צדדי ולזרוק איומים בלתי רשמיים על הענשה, ובמקום לבקש ממדינות העולם להתייצב נגד הבקשה הפלסטינית, היתה יכולה לומר לפלסטינים - בבקשה!
אם אתם רוצים לפגוע בעצמכם ולבטל את נציגות העם הפלסטיני בעצרת הכללית, ואם אתם מוכנים לעשות עכשיו את מה שחששתם ממנו כל השנים, כלומר להכריז על האוטונומיה החלקית שלכם על 40 אחוזים מן הגדה המערבית כעל מדינה פלסטינית - בבקשה!
אם אתם מוכנים לכך שהסכסוך הלאומי בינינו יהפוך לסכסוך גבול בין שתי מדינות, ושהעולם יכנה את הישות המפוצלת שלכם, "מדינה" - אנחנו נהיה הראשונים שיכירו בכך!
זה לא קרה. הממשלה הישראלית החליטה אחרת. בסופו של דבר אבו מאזן שב לרמאללה בלי מדינה, בנימין נתניהו שב לירושלים בלי פתרון לסכסוך ועם בדידות ישראלית גוברת והולכת, ואילו ברק אובמה חוזר לוושינגטון עם טינה למי שגרם לו להימנע מלהוביל את המהלך שהיה רוצה להוביל, טינה שעלולה לבוא לידי ביטוי בעוד 14 חודשים.
אבו מאזן יוכל לומר לעצמו שהצליח להעלות מחדש את הנושא הפלסטיני על סדר היום העולמי, דווקא כאשר היה נדמה שנושאים אחרים כובשים את תשומת הלב.
נתניהו יוכל לומר ששיקם את מערכת היחסים עם אובמה והוכיח כי אפשר גם להמשיך להתנחל וגם להבטיח את ידידותו של מנהיג העולם. ואילו אובמה יכול לומר לעצמו כי קיבל מחדש את הקול היהודי.
אבל שום דבר באמת לא קרה בעצרת האו"ם, מלבד הרינג אדום, שגרם לכל השחקנים בזירה לעסוק במשהו שאין בינו לבין הסדר ישראלי-פלסטיני ולא כלום.
את המחיר בדמות סכנת חידושה של האלימות, העמקת הבידוד הישראלי באזור והגברת הרגשות האנטי-אמריקאיים במזרח התיכון, נשלם כולנו.