רוב אוהלי המחאה התפנו, ונכזבה תקוות יושביהם כי ישכנו עדיין בשדרות ובכיכר בהגיע מועד פרסום מסקנותיה של הוועדה בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג. ממילא היורה הקדים השנה וגשם זלעפות ניתך עליהם. בכל זאת, ראוי לקוות כי במסקנות המתפרסמות היום יהיה כדי לשמור על הכבשה שלמה ולהותיר את הזאב שבע. איכשהו לגשר בין הגירעון בתקציב לבין תביעת המחאה לצדק חברתי. התקווה היא למצוא בהן שורה של המלצות:
חוק הווד"לים ראוי, אבל נחוצות שתי פעולות סיוע: דיווח מהשטח מלמד כי אין לפי שעה סימנים שהיזמים התגברו על הביורוקרטיה. הכל נותר כשהיה, גם בערים מרכזיות, וזה חבל על רקע הצונאמי הכלכלי הממשמש ובא מאירופה כשכל מקום עבודה חדש יהיה דרוש ונדיר; וראוי שהממשלה תעניק קרקע בחינם או במחיר נמוך מאוד לקבלנים ביישובי הלוויין של הערים הגדולות (כראש העין בהקשר לתל אביב), אבל תתערב לקבוע מראש עם הקבלנים הנהנים מכך את מחיר הגג לדירה. זה יוריד את מחיר הדיור בשרשור בכל רחבי הארץ.
הביטוי פרדוקסלי אבל משקף את המציאות: ועדת הריכוזיות בראשות חיים שני ואייל גבאי עשתה חצי צעד גדול. היא לא פירקה את הפירמידות, אבל הניחה יסודות למאבק בקרטלים. ועדת טרכטנברג יכולה להוסיף נדבך ולהעניק שיניים לכורח להוריד את רמת המחירים הבלתי נסבלת הנגרמת, בין השאר, עקב שליטת מעטים כל כך על אמצעי שיווק רבים כל כך.
אי אפשר להיענות לכל הדרישות. בוודאי לא במדינה כישראל, שבה כל מגזר ומגזר בחברה טוען כי הוא מקופח. אבל נותר לקוות כי טרכטנברג ממליץ להגדיל את ההשקעה בחינוך לפני כל תחום אחר, אפילו הבריאות. בתוך כך האקדמיה קודמת לכל מפני שהיא סכר מסוים מפני בריחת מוחות מישראל. נחוץ גם להכיר בתשלום לגני ילדים ולמטפלות המסייעות לאמהות עובדות לצורכי חישוב מס ההכנסה. "בגיל שלוש לאותיות", פסקו חכמים.
אין מקום להמלצה המרכזית (המשוערת) בדבר קיצוץ תקציב הביטחון. אהוד ברק הזדרז יתר על המידה להבטיח כי ייתן את חלקו. קיצוץ בתקציב הביטחון על רקע התנהלותן של איראן, טורקיה, מצרים, ועתה גם הרשות הפלשתינית, הוא עידוד לתפיסה של מחמוד אחמדינג'אד כי ישראל לא תוכל להתמודד ולשרוד. לא משם יבוא הכסף (אלא באשר לתנאי השירות ולבידול בין לוחמים לבין אחרים). אך אמש נמסר כי בנימין נתניהו נענה לפניית האוצר לקצץ בתקציב הביטחון ולהעביר את ניהולו לפקידי החשב הכללי. אם החלטה זו תישאר בעינה, יהיה זה המשגה הראשון בדרך לתיקון החברתי.
מי שצריך לתרום את חלקו בכוח החוק או בהתנדבות הם מגזרי החרדים והערבים, שם שיעור ההשתמטות מעבודה ומשירות בצה"ל או בקהילה גבוה, ומחיר הקצבאות יקר מכל מה שהמשק הישראלי יכול ורשאי ורוצה לממן. עומס הכוללים והישיבות בלתי נסבל. "אם אין קמח - אין תורה", וקופת האוצר אינה מאפייה ללחם חינם.
אם לאחר כל אלה תיפרץ מסגרת התקציב במידה מתונה, אין זה אסון לאומי. אבל ממש מתונה - ובלי להגדיל את הגירעון אלא בעליית מיסים. פחות מע"מ, אבל הוספת מס ירושה והעלאת התשלומים למס ההכנסה כתביעת המחאה החברתית (עדיף לעשירים ופחות לחברות כדי לא להוריד את התמריץ ליזום עסקים דווקא לקראת המיתון).
ובצער רב, כן, אני מוכן בלית ברירה לשלם עוד מס הכנסה.