סליחה שטעיתם

אז מה יהיה? עכשיו מנבאים לנו הסכם בשנת 2012, כך לפחות מבטיחה הרביעייה הבינלאומית (הקוורטט). דו קרב הנאומים (תמיד עדיף מעימות בשדה הקרב) הסתיים בדיוק במקום שבו הוא החל.

לפלשתינים אין עדיין מדינה וישראל רחוקה מהשלום. העולם, כצפוי, מחא כפיים לנאום אבו מאזן. מחיאות כפיים כתחליף למדינה שמשפחת העמים אינה מסוגלת לתת לו. את המדינה אמור אבו מאזן - או יורשו - לקבל מישראל אחרי מו"מ, לא בעקבות מופע ראווה צבוע.

צונאמי לא היה לנו עד עתה. כתחליף קיבלנו תאריך יעד להסכם - העיקר שלא יהיה ואקום. זה הדבר המסוכן שאף אחד לא מעוניין בו, ואשר יכול להוביל לנאומים באו"ם במקרה הטוב ולמלחמה במקרה הגרוע.

זה היה צפוי. להוציא המהלך הפלשתיני שנוגד את רוח אוסלו (זוכרים?) - שום דבר לא הפיל אותנו בשבוע האחרון מהכיסא. אבו מאזן שוב תקף את ישראל ה"קולוניאליסטית" ונתניהו שוב לימד היסטוריה מדינות רבות שלא מעוניינות שהפרטים יקלקלו את עמדתן.

והיה גם נשיא אמריקני שמבין בסופו של דבר מי היא בעלת הברית האמיתית של ארה"ב באזור - עם כל הכבוד אפילו לסעודיה. אובאמה לימד אותנו כי אפשר להיות פרו-פלשתיני מבלי להיות אנטי-ישראלי. במאני טיים ראינו גם למה מחויב הנשיא האמריקני.

זה היה צפוי שהפרשנים מבית ומחוץ חזו גם הפעם את סופנו. בעיקר אלה מבית, שלפי התחזיות שלהם אבו מאזן עתיד היה להפיל אותנו לקרשים. המהלך שלו היה אמור למצוא אותנו לא מוכנים, אובאמה היה אמור להפקיר אותנו והתקשורת העולמית היתה אמורה לצאת בכותרות ראשיות שיקטלו אותנו.

למען האמת, אם נבחן את המצב היטב נבחין כי יש היום עמים בעולם הערבי (סוריה, לוב, תימן) שסובלים קצת יותר מהפלשתינים. קצת קשה להפגין חמלה מוגזמת לעם עם צמיחה המתקרבת לשתי ספרות - בטח בעולם הנאבק קשות במשבר הכלכלי.

קצת קשה להפגין הבנה להנהגה פלשתינית, שהיתה כל כך הרבה פעמים קרובה להסכם אבל נתלתה בהתנחלויות, בזכות השיבה ואפילו באופייה היהודי (אוי לרעיון...) של מדינת ישראל כדי להמשיך במדיניות הבכיינות שמקנה לה סימפתיה עולמית אבל לא מדינה.

במועצת הביטחון של האו"ם ידונו עתה בפנייה הפלשתינית להכרה עם הרבה פחות לחץ. המשלחות באו"ם ימשיכו לשכנע את המשוכנעים והעולם יחזור לעסוק במה שמעניין אותו באמת.