נאומיהם של אבו מאזן ונתניהו סיפקו ביטוי נוסף ליחסי הכוחות האמיתיים באזור. הראשון כמעט התחנן לכונן מדינה, ביקש לעצמו שטחים שישראל מחזיקה בהם. אפשר לא לאהוב את הנאום הלוחמני של אבו מאזן, אבל קשה שלא לראות אותו כנאום של הצד החלש במשוואה, שרוב העולם מזדהה עימו. השני, ראש ממשלת ישראל, דיבר כמי שעומד בראשה של מדינה ריבונית בעלת צבא, היודעת להגן על עצמה. הוא הישווה את ישראל למעצמות כמו ארה"ב, בריטניה וגרמניה (שהחזיקו נוכחות צבאית במדינות זרות כפי שהוא רוצה שישראל תחזיק בפלשתין). קודם לכן עוד זילזל באו"ם והוכיח את הארגון על התנהגותו הצבועה, שלא לומר המוטה בכוונה, נגד ישראל. נתניהו ממש לא נראה כמנהיג של מדינה במצור.
הדיון במועצת הביטחון של האו"ם עתיד להתקיים ביום שני, אולם ידוע מראש שאם יימצא שם רוב בעד הפלשתינים - תטיל ארה"ב וטו. לאור זאת, מה שיקרה הוא שהסימפטיה כלפי הפלשתינים והצידוד בעמדתם רק יגברו, וכך יחריף הלחץ על ישראל. בנוסף, לא מופרך להניח שגורמים קיצוניים פלשתיניים יתעצמו לאחר כישלון נוסף של ההנהגה, שניסתה, ללא הצלחה, ערוץ דיפלומטי לא אלים.
הניצחון באו"ם יעלה לנו ביוקר
אמנם בנסיבות שנוצרו אי כינונה של מדינה פלשתינית לנוכח מהלך חד-צדדי הוא הישג לישראל, אבל הניצחון באו"ם יעלה לנו ביוקר: רוב מדינות העולם עדיין חושבות שישראל כובשת שטחים לא לה. רוב מדינות העולם חושבות שישראל היא האשמה העיקרית בכך שאין לפלשתינים מדינה. אפילו חברותיה הקרובות, ובראשן ארה"ב, חושבות שישראל אשמה כמו הפלשתינים, אם לא יותר, בכך שאין משא ומתן. ורוב המדינות האלו, למרות רצונן בכינון מדינה פלשתינית, לא יזכו להצביע על כך בעצרת הכללית של האו"ם.
לכן, בעוד הנהגת המדינה מתבשמת מהצלחתה, בשבועות הקרובים הלחצים מבחוץ רק יגברו. כמפלט, נוכל לפחות להתנחם בתחושת המצור שאנחנו כמעט מכורים לה.