לאחר נאומיהם בעצרת הכללית של האו"ם של יו"ר הרשות הפלסטינית, אבו מאזן, ושל ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הדעות בטלוויזיה, מלבד זו של איילה חסון, היו מה שציפיתי שיהיו. הפרשנים אמרו את מה שחשבו ולא חיכו לנסות להבין מה באמת קרה באו"ם. לעניות דעתי (מונח שאמי דחפה אותי לומר תמיד), היו הנאומים שיח נוקב, חד פעמי ועמוק. שיח בין האמצע של שני הצדדים בסיפור הישראלי-פלסטיני של אי צדק אחד מול אי צדק שני. מאז הוועדה הבריטית לחקר פרעות 1929, כשראש הצד הערבי טען שלעולם לא ישרור שלום בין יהודים לערבים על בסיס הצהרת בלפור, וכאשר הרצל צולם בפוטומונטאז' מעל מסגד אל אקצה, 80 שנה כל צד צדק.
נתניהו נשא את נאום חייו. נאום מבריק ומחזק, את מה שהוא רואה כנרטיב הישראלי. עבאס עשה אותו דבר. ההצגה באו"ם הייתה תחילתו של משא ומתן שמתחבא מאחורי נאומים שונים במשך השנים בהם עסקו בעיקר בכיבוס מילים. השניים אמרו את עצמם ואת עמיהם (או את הרוב שבעמיהם) במילים הכי מפורשות.
במלחמת העצמאות הגעתי לרמלה, שנכבשה מעט קודם לכן. לאורך הגדרות עמדו פלסטינים בוכים שגורשו מבתיהם ואחרי זמן מה פרצו משאיות מלאות בניצולי שואה שהגיעו באותו יום מהאנייה, ובהתלהבות חסרת נועם מוסרי, אחרי שלא ישנו במיטה מוצעת מזה שנים, כבר ישנו במיטות של הערבים שהחלו ללכת הלוך ובכה לעבר הגדה המערבית. עמדתי בן שמונה עשרה בתווך הרגע. הייתי בבטן הסכסוך הקיומי הבלתי פתור, וידעתי ששני הצדדים לא צדקו באותה מידה וגם צדקו באותה מידה.
הפריז בכמעט אלף שנים
הצער שלי היה גם על אלה וגם על אלה. כשנשא נתניהו את נאומו, הוא לצערי הרב יצא גם מתוכי, חרף סלידתי מדרכו. אבל הוא דיבר על 4,000 שנים של מולדת העם היהודי, כאשר במציאות היו פה עברים ובני ישראל, יהודים לא היו עדיין, והוא הפריז בכמעט אלף שנים בספירת ההיסטוריה. ובקשר למדינת הלאום היהודי, שהוא רוצה הכרה בה מהצד הפלשתיני, הרי הוא עצמו אינו מכיר בלאום הזה אלא אם כן סופרים מספיק דם יהודי שהרבנים עושים לו ברית מילה. ומי שהיה סתם ציוני והקים מולדת לממשלות יהודיות שאינן מכירות בלאומיותו נהיה עצם בגרון של כל ממשל ישראלי.
אבו מאזן, ההגון ביותר בצד הפלסטיני, דפק, בנאום משכנע, כואב ואמיתי, וחזר על טרוניות שלא היה להם לא שחר ולא אמת. הוא דיבר על עמו הכבוש 64 שנים, ושכח שאת הגדה כבשה ישראל מהירדנים ואת עזה מן המצרים, לא מהפלסטינים. הוא שכח את מה שעמו לא עשה אחרי כ"ט בנובמבר. הוא גם שכח איך המלחמה האמיתית, הנמשכת מאז ראשית שנות השלושים, החלה כאשר התנועה הלאומית הערבית מרדה באנגליה, לחמה בה כדי לעצור את גל העלייה היהודית של כ-150 אלף פליטים שהגיעו כאשר לאנגלים לא היה אכפת כל עוד היהודים לא ירצו לברוח לאנגליה או לאמריקה.
הגרמנים רצו את השרצים היהודים מחוץ לאירופה. בסופו דבר ניצח המרד הערבי, הספר הלבן הורד על היישוב העברי ואחרי שנתיים החל הצעד לחיסול העם היהודי, מפני שאיש בעולם לא חפץ בו חי, ומי יודע כמה מבני משפחותיהם של הפליטים שהגיעו לרמלה יכלו להינצל.
שמעתי את תגובתו של שר החוץ, אביגדור ליברמן, שתמיד נשמע כמו שמאלן קלפטומן שנכנס לחנות המוכרת רק כתבים ימניים, וחייב לגנוב אך אינו יכול. נתניהו לא אמר מילה על מה שאולי, בעוד מאה שנים, ייקראו חילופי האיכלוסים שאירעו אז בעולם, וגם כאן בארץ ישראל, כאשר 800 אלף מוסלמים ונוצרים גורשו או ברחו מארץ ישראל ומאות אלפי יהודים וערבים ממצרים, סוריה, עירק וצפון אפריקה עזבו אלף שנים של חיים בארצות ערב, נטשו את בתיהם ורכושם ובאו לגור כאן במעברות.
לארץ ישראל באו מעטים בלבד
רמלה הייתה לי אפוא סמל כואב, וכל חיי אני חי בצומת הקשה הזה. היהודים שנתניהו מתאר כאוהבי ארץ ישראל, ונשבעו לשנה הבאה בירושלים, לא באו לירושלים במשך מאות השנים כשניתן היה. בעת גירוש ספרד, מאות אלפי יהודים היגרו לארצות שונות, אפילו עד ליטא הגיעו, אבל לארץ ישראל באו מעטים בלבד. הסופר הגדול רבי נחמן מברסלב בא לארץ ישראל לחצי שנה בלבד והחליט שזה לא זה, וברח.
השיח הקודר אבל ההגון בין נתניהו ואבו מאזן היה תחילת הסוף של ויכוח עקר. בשכל אמריקאי והאירופי או במה שהם רוצים באמת, מתחיל עכשיו שיח אמיתי, הראשון אחרי שישים שנה. שניהם, נתניהו ואבו מאזן, הביאו אל הדוכן באו"ם את הנרטיב הממוצע של עמיהם, וייאלצו לחרוק שיניים, אבל לדבר עם האחר במה שנתניהו קרא בנאומו בשפה הערבית: "דוגרי".
הפרשנים, שרובם יודעים הרבה יותר ממני, מתנסחים טוב יותר, יודעים כה הרבה וגם מכירים את הנפשות הפועלות, לא הבין שלא אוסלו ולא ג'נבה ולא מדריד ולא קמפ דיווד היו נכונים לרגעיהם. השיח שמתחיל עכשיו הוא נכון כי הוא נוגע בבלתי ייאמן. הוא כבר אינו שיח של מילים, אלא התחלת הסוף של מפגשים קשים בין שני נרטיבים ספוגי דם כאב וצדק, ולעניות דעתי, שוב כמחווה לאמי שחייתה בסכסוך הזה משנת 1920 כאשר הסתירה בסדינים את פניהם המרוסקות של ברנר וחבריו; שני נרטיבים לא של צדק מול צדק אלא של אי צדק מול אי צדק.
בניגוד לכל מה שקראתי וראיתי בימי ילדי בארץ התלאובות הזאת שסיסמתה היא "וראיתיך מתבוססת בדמייך ואומר לך, בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי. הסיפור הגדול שהחל בשנות העשרים וגבר בשנות השלושים ואשר הוכרע לראשונה ב 1948 ואחר כך ב 1967 עומד עתה לדיון במועד הנכון. נכון עד כדי כאב של חזון שתי המדינות שאולי יביא שלום אבל אולי רק משהו כמו שלום אך גם זה משהו לדור שלנו כדי שיישאר לנכדים בשני הצדדים מה לעשות בעתיד .