נמאס לי להתנצל

משה אבגי כבר בן 57 והוא התעייף מההאשמות השונות בבריחה משורשיו, בהשתלטותו על הקולנוע ובמה לא. ראיון עם השחקן המזוהה ביותר בקולנוע הישראלי

יובל אברמוביץ'

בגיל 57, למשה איבגי כבר אין כוח שנכנסים לו מתחת לאף. נמאס לו להסביר למה יש לו בית פרטי ("אני כמו כל אזרח שכואב לו"), למה הוא בורח מהשורשים ("אני רגיל שמאשימים אותי בהשתכנזות"), למה הוא השתלט על הקולנוע הישראלי ("רוצים לתת לאחרים? תנו") ולמה לא יודעים כלום על הזוגיות שלו ("הכל סבבה. משעמם"). עכשיו הוא נהנה לדבר לראשונה במרוקאית בסרט חדש.

יש משהו מתעתע במשה איבגי. ברוך אסולין המאיים מ"הבורר" מתגלה במציאות כקטנצ'יק למדי. 168 סנטימטרים מרוכזים של כריזמה איבגית. הבלבול ממשיך באישיות שנעה במהירות מקיצוניות אחת לאחרת. לרגע אחד הוא שלולית רגשות ונינוחות (בעיקר כשהוא מדבר על שלוש בנותיו שמזדנבות בכישרון גנטי אחרי אבא) ורגע אחר כך זועם ורותח על מצב המדינה שלתחושתו מתפוררת לו מתחת לאף.

עוד בוואלה!

לא רק אנחנו סובלים: משבר האקלים פוגע בחיות המחמד שלנו. אז מה עושים?

לכתבה המלאה
"לא צריך להתנצל" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

מצד אחד הוא השחקן הכי מזוהה עם הקולנוע הישראלי ומצד שני עמוס חרדות מהיום שבו יפסיק הטלפון לצלצל. הוא מחבק את "הבורר", סידרת העולם התחתון עטורת השבחים שאותה הוא מוביל בשלוש העונות האחרונות, ומצד שני חושב שאסור לילדים ולנוער לצפות בה. הוא רוצה לקדם את הסרט החדש, "אחותי היפה" (ראו ביקורת בעמ' 50), שבו הוא משתתף אבל חשוב לו יותר להשמיע את הדעות שלו על המציאות הישראלית.

"זה יום העצמאות שלי, חיכיתי למחאה הזאת שנים", הוא אומר ופורק זעם על הממשלה ("לא קשובים לאזרחים") ועל הניסיון להיות אמריקה ("אנשים לא רואים שארה"ב פושטת רגל? זה מודל החיקוי שלנו?"). "אני מדבר מהלב כמו כל אזרח שכואב לו", הוא מסכם שעה של מניפסט חברתי.
יש מי שעשויים לחשוב שאדם שגר בבית פרטי בזכרון יעקב הוא לא בדיוק האדם האידיאלי להיות דובר המחאה.

"נכון, אני גר בזכרון ויש לי גם בית פרטי משלי. אז מה? אני צריך להתנצל שבגיל 57 יש לי בית ושאני איבגי, וסליחה אם זה נשמע שחצני, שעשה כל כך הרבה סרטים? רכשתי בית, אז מה? זה הופך אותי ליותר מסתם אדם נורמלי? לכולנו צריך להיות בית. בית לא הופך אותי למיליונר ולא לאדם עשיר. אתה יודע מה? יש לי גם מכונית. אתה מבין את האבסורד? בית או מכונית הפכו כאן למשהו שנחשב לביג דיל. גג זה דבר אלמנטרי. הבעיה היא שעכשיו אפילו לשבת במסעדה נהיה סוג של פשע. לא צריך לשפוט מישהו שיושב במסעדה פעם בחצי שנה או אפילו כל יום אם זה מה שעושה לו טוב. לא הם הבעיה במה שהתקלקל במדינה".

רק חול וחול

אם זה היה תלוי באיבגי, כל אינץ' בכתבה הזו היה מוקדש למשנתו הסדורה על מצב החברה הישראלית. האם זה הרצון לנצל את הפרסום לקדם אג'נדה חברתית או שמא טקטיקה שמטרתה להסיט את השיחה למקומות שנוחים לו כדי שנכיר אותו כמה שפחות? אחרי הכל, מה אנחנו באמת יודעים על משה איבגי (57) שנמצא בחיינו כבר שלושה עשורים? "מתחת לאף", "שורו", "חולה אהבה משיכון ג'", דוד מביטוח ישיר, דאנה איבגי ואוסקר ישראלי. לא הרבה.

בשלב מסוים, כשאנחנו מדברים על "אחותי היפה", הסרט החדש שבו הוא משתתף, המשרטט תמונת משפחה מרוקאית מתפרקת בשכונת מצוקה, הוא עוצר את רצף המילים. שולף את מכשיר האייפון שלו, מדפדף בתמונות שבמכשיר ונעצר על צילום דהוי, סרוק בגוני שחור?לבן שהעביר מהמחשב למכשיר הנייד שלו.

"כואב לי שלא מטפחים את השוליים" (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

"תסתכל על התמונה הזאת", הוא אומר והעיניים שלו בורקות מהתרגשות כשהוא מביט בתמונת הוריו שנפטרו. אמו סימי, דקת גיזרה, נשית ואלגנטית, לבושה שמלה שחורה, ואביו דוד חנוט בחליפה מרשימה. "היית מאמין שזה צולם במרוקו בשנת 1949? תראה באיזה הוד והדר הם היו לבושים ומסתובבים ביום?יום. הוריי לא היו אנשים עשירים במרוקו אבל היו להם חיים מצוינים שם. היה להם כסף ומעמד.
"העניין הוא שאבא רצה להגיע לארץ הקודש וכשהייתי בן 7 עלינו מקזבלנקה והגענו למגדל העמק. זה היה הלם תרבותי ושבר גדול. מהתנאים המדהימים שחיינו בהם הגענו למעברה ופתאום אין כלום, רק חול וחול. בשביל שירותים היינו צריכים ללכת 200 מטר מהבית שלנו. אפילו חלון לא היה לנו בצריף שגרנו בו.

"ההורים שלי איכשהו הצליחו להתמודד עם המציאות החדשה, למרות שהם היו צריכים לבצע שינויים משמעותיים בחיים שלהם. אבא שלי, שהיה רפד מצליח במרוקו, נאלץ להתמודד עם חוסר הפרנסה ועבר לעבוד בבניין, ואמא שלי, שהיתה שפית במרוקו, עברה לעבוד בקרן קיימת לישראל.

"למרות הכל הם הצליחו לשמור על אופטימיות, אבל זה לא היה המצב של כולם ולאחרים זאת היתה מכה קשה מאוד. פתאום האבא במשפחה כבר לא היה האבא. הוא איבד את הכוח ואת ההשפעה שלו, הילדים מרדו ואנשים התחילו לשתות, מהמצוקה. הרבה אנשים שראיתי מסביבי היו בדיכאון משום שהם לא הצליחו להשתלב בחיים החדשים. היו כל כך הרבה אנשים שהמדינה שכחה. אנשים שהרגישו שהם מרומים, שהבטיחו להם הבטחות אבל לא קיימו כלום.

"מה שעצוב בכל הסיפור הזה הוא שעשרות שנים אחרי עדיין קיים נתק גדול בין הפריפריה למרכז. כואב לי שלא מטפחים את השוליים. הם עובדים, קורעים את התחת ועדיין יושבים על כיסא פלסטיק במרכז המסחרי. לא עוזרים לתרבות להגיע לשם. זה עצוב ומכעיס. ומה התוצאה? שהרבה אנשים שהגיעו מצפון אפריקה עזבו ועברו לצרפת והפכו להצלחה גדולה בתחום הרפואה והעסקים. בארץ השפילו אותם והתייחסו אליהם כאל פרימיטיביים".

"אני מזיע על תפקידים"

למרות ההיסטוריה האישית שלו, במהלך הקריירה שלו גילם איבגי עשרות דמויות חסרות זהות עדתית מסוימת. דווקא בסרט החדש שלו, "אחותי היפה", הוא חוזר לשורשים. בהנאה צרופה ואותנטית הוא נכנס לתוך החליפה, הנעליים המצוחצחות ובלורית השיער המסורקת של רוברט, מאבטח מרוקאי קשה יום שעובד במפעל בעיירת פיתוח. רוברט חוזר מדי יום לביתו ולאשתו המעורערת והרדופה (אוולין הגואל), שמתקשרת באמצעות קיר מתפורר עם אמה שנפטרה ומדברת אל הקבר הטרי של אחותה.

"במשך שנים ברחתי מתפקידים ומתבניות שבמאים ניסו להכניס אותי אליהם", הוא אומר. "הרי התחביב הכי גדול של במאים ומלהקות בארץ, ובכלל בתעשיית הסרטים בעולם, זה להכניס שחקן למשבצת מסוימת. לא הסכמתי לזה.

"חוזר לשורשים" (צילום: מערכת וואלה!, צילום מסך)

"אחרי 'מתחת לאף' היו כאלה שכתבו שלא הייתי צריך להתאמץ בשביל התפקיד, וזאת היתה אבחנה כל כך מטופשת ומרגיזה שאמרתי שהבא שילהק אותי לתפקיד כזה יקבל סטירה. איזו אבחנה מטופשת. למה לא לכתוב שעשיתי תפקיד אמין ומשכנע? הכי קל לכתוב 'הוא מכיר את זה מהבית ולא התאמץ' אבל מה היה לי ולסמים ולמעשי עבריינות? הרי הגעתי מפנימייה חקלאית ולא שמעתי על הדברים האלה בכלל.

"עבדתי קשה בשביל התפקיד זה, עשיתי תחקיר ארוך עם נרקומן ולמדתי את העולם. אבל בגלל הרקע שלי היה נוח לאנשים מסוימים לקבוע שלא התאמצתי. אז החלטתי שאני אעשה תפקידים אחרים ושאני אוכיח לכולם שאני יודע לשחק. זה היה מאבק לא קל בכלל".

מהצד זה נראה כאילו עלית על מסלול המראה מהיר לפיסגה. שמעת הרבה "לא" בדרך?

"שמעתי המון 'לא'. אתה יודע שאת התפקיד ב'שורו', שהזניק לי את הקריירה, כמעט לא קיבלתי? הבמאי שבי גביזון פנה אלי ואמר לי: 'אני אוהב אותך ואתה שחקן גדול, אבל אני לא יודע אם אתה יכול לעשות את התפקיד הראשי'. זה הרגיז אותי. מה זאת אומרת 'אתה גדול אבל לא בשביל התפקיד הזה'? תן לי לנסות. עשיתי לו מונולוג ונסעתי ללונדון.

"בינתיים הוא בחן 50 שחקנים וחזר אלי עם תפקיד קטן של הברמן בסרט. לא הייתי מרוצה ואמרתי 'לא' למרות שידעתי שאני מסוגל לעשות ממנו מטעמים. אחרי שנה הוא התקשר ואמר: 'חזרתי לאודישן שלך והחלטתי שאני לוקח אותך. ראיתי שם בן אדם אמיתי ולא שחקן שעושה דמות'.

"מהצד זה נראה לאנשים שאני לא מזיע על התפקידים שלי או שאני לא מתאמץ לקבל אותם, אבל אני מתאמץ מאוד. אתה יודע מה היה השיא שלי מבחינתי? כשאורי ענבר הציע לי לגלם את בגין במונודרמה על חייו. הייתי בן 30 ומשהו וגילמתי את בגין המתבודד בן ה?79. אתה יודע למה הלכתי על זה? רק בגלל האומץ שלו להציע לי את זה".

ועכשיו אחרי שהוכחת שאתה מסוגל להכל, אתה מרגיש בנוח לחזור לשורשים?

"יכול להיות. אתה יודע שזו הפעם הראשונה בכל הקריירה שלי שאני עושה תפקיד שמשלב טקסטים במרוקאית? ביקשתי מהבמאי מרקו כרמל לשלב איזה משפט במרוקאית בכל סצנה. כשתירגמו לי את הטקסטים במרוקאית, גיליתי פתאום שאני בעצם מבין הכל. כאילו מישהו לחץ לי על כפתור בקופסה האחורית בראש ושיחרר לי את כל מה ששמעתי בבית".

"לא מבין למה"

איבגי מספק ב"אחותי היפה" את אחד מתפקידיו המדויקים והצנועים בשנים האחרונות, אבל משום מה שמו נעדר מרשימת המועמדים לפרס השחקן בטקס פרסי אופיר שנערך אתמול. כשאני מציין את העובדה הזו הוא מחייך חיוך קטן ושולף תשובה דיפלומטית. "זה משעשע שאתה אומר את זה", הוא אומר. "האמת היא שכולם מדברים איתי על זה. אני לא מבין כל כך למה זה ככה, אבל זאת ההחלטה. באופן אישי אני מרגיש שאני עושה שם את אחד התפקידים הטובים שלי עד היום".

אולי לאנשים באקדמיה לקולנוע נמאס ממך?

"יכול להיות. אולי חושבים שיש לי בבית מדף עמוס מדי בפרסים, אבל זה רק נדמה שאני זוכה כל הזמן. יצאה לי תדמית של מי שהשתלט על הקולנוע הישראלי ויכול להיות שרוצים לגוון. לאלוהים הפתרונים. אני מודה שזה קצת מוזר בעיניי. תשמע, זה מביך אותי להתלונן על זה. מה שהוחלט - הוחלט ואני מקבל את זה בשמחה. רוצים לתת לאחרים? תנו. אני אמשיך לעשות".

תפקיד ראשון במרוקאית, "אחותי היפה"

למרות הדיפלומטיות של איבגי, הסובבים אותו בהפקת הסרט מודים שהיעדרו מרשימת המועמדויות הותירה כמה גבות מורמות. אבל איבגי, כמו איבגי, מעדיף להמשיך לעבוד. בזמן ש"אחותי היפה" יוצא לבתי הקולנוע, הוא עסוק בהצגת "הבן הבכור" בגשר. "אחרי שנים שסירבתי לעשות תיאטרון בעיקר בגלל בעיות של תיאום לוחות זמנים, הצלחתי למצוא תיאטרון שמוכן לתנאים שלי ומתגמש עבורי בתקופות שאני בצילומים". עוד מעסיקים אותו ההצגה הבאה שלו "יונה ונער", גם היא בגשר, והסרט החדש של שבי גביזון.

הוא לא בוכה על חלב שנשפך. רק דבר אחד הוא נקודה רגישה אצלו: הסרט "וביום השלישי", סרט הבכורה שלו כבמאי וכתסריטאי שיצא לפני כמה חודשים. מדובר בסרט כבד ואפוקליפטי שמורכב מסיפורים מצטלבים של כמה דמויות שמסתבכות בבעיות שונות. אף על פי שהביקורות פירגנו לסרט, בקופות הוא נכשל כישלון חרוץ - בקושי 10,000 צופים ראו אותו. מבחינת איבגי, מדובר בהחמצה שלא מרפה ממנו. הוא השקיע בסרט הזה 13 שנים מחייו ולא מעט כסף.

"ראית את הסרט?", הוא שואל אותי בשיחת הטלפון המקדימה למפגש וממשיך לחקור אותי על אודותיו גם במפגש פנים אל פנים. "ומה חשבת על הסרט?", הוא מתעניין. "הסרט גרם לי לצאת ממנו עם מועקה שליוותה אותי במשך יומיים", אני משתף, והוא כולו זורח. "זאת בדיוק התחושה שרציתי שתלווה את הקהל", הוא מעווה את פניו, "אני לא מבין למה הקהל לא התחבר לזה".

איפה היה הפספוס עם "וביום השלישי"?

"אחד הפספוסים הגדולים של הסרט היה השיווק שלו. היה לו מסע יחסי ציבור טוב אבל ההשקעה הכספית בפרסום היתה נמוכה. יכול להיות שהשקעה נוספת היתה מביאה יותר אנשים לקולנוע. תשמע, אני יודע שסרט על כמה דמויות שונות שחיות במציאות אלימה ואפוקליפטית זה לא דבר שהוא כיף לצפייה וזה ברור לי שאנשים נרתעו מהעובדה שלא מדובר בסרט בידורי. זה סרט שדורש ריכוז כי יש בו מלא פרטים, זה לא סרט מתחנף".

לפני עשור הופעת עם מופע יחיד בשם "חשבונית הנפש" שעסק במצב המדינה וירד באותה מהירות שבה עלה. יכול להיות שהעם מעדיף אותך מבדר ולא נובח?

"יכול מאוד להיות שזה המצב. אז מה? אני צריך לעשות רק מה שאני חושב שרוצים שאעשה? זה מתכון בטוח לניוון. הרבה אמנים סוטים ממה שהקהל רוצה ולא מתקבלים בברכה. יכול להיות שציפו שאעשה איזה סרט קטן ודרמטי אבל אני בחרתי ללכת על האמ?אמא של החיים".

ואולי קפצת מעבר לפופיק? גם כתבת, גם ביימת וגם שיחקת בתפקיד הראשי.

"אני לא רואה בזה יומרנות. עשיתי את מה שאני יודע לעשות וגם היו לי לא מעט יועצים שעבדו איתי על זה. מבחינתי, לעשות סרט על מצב החברה שלנו שמתפוררת מערכים הוא דבר יותר אישי מאשר לעשות סרט על המשפחה שלי במרוקו".

במשך שנים קיבלת "לא" מקרנות לקולנוע, ממפיקים ומגופי תרבות. יכול להיות שכתובת הכישלון היתה כתובה על הקיר בספריי זוהר?

"תשמע, מעולם לא עבדתי במקום הבטוח. אף פרויקט שעשיתי בחיי לא היה הצלחה בטוחה מראש. אני גאה בזה שהסרט נעשה ואני מודה לכל מי שהיה שותף והשקיע. כל האנשים המושקעים בסרט אוהבים את התוצאה וגם אם הם לא יקבלו את הכסף שלהם בחזרה - זה עדיין הישג גדול מבחינתי שהחלום שלי יצא אל הפועל".

אתה מושקע עם כספך בסרט?

"כן, ואולי לא אראה אותו בחזרה. עדיין לא קיבלתי שכר על העבודה שלי. לא אכחיש, יש בי המון צער על כך שלא הרבה אנשים נחשפו לסרט הזה אבל זה לא יעצור אותי. אני עובד כבר על תסריט חדש שאני מקווה שייקח לי הרבה פחות זמן להוציא אותו לפועל. גם הוא, כמו הסרט וכמו ההצגה 'הנסיכה איבון' שביימתי בתיאטרון גשר, עוסק בהתפוררות ממלכה מושחתת. העשייה שלי בשנים האחרונות נוגעת במה שקורה פה. אני מאוד מוטרד מאובדן הערכים, מהקפיטליזם החזירי שפושט את הרגל בארה"ב ועדיין לא מטריד אותנו, מתרבות הצריכה המוגזמת, מהריכוזיות במשק. יש פה הרבה רעות".

הבת שלי ואני

אפרופו ריכוזיות, לא מזמן פורסם באינטרנט מאמר שהכותרת שלו היתה "האמן המושחת" ושיצא נגד איבגי. נכתב שם כי בעוד איבגי מאשים את הטייקונים בריכוזיות ובשחיתות, הוא עצמו ליהק את בתו, דאנה, לתפקיד הראשי בהצגה "הנסיכה איבון" בתיאטרון גשר בלי לערוך לה אודישנים.

"כן, זה הגיע אלי ואפילו שקלתי להגיב אבל החלטתי שלא", הוא אומר בעודו לוקח נשימה ארוכה ומחזיק את עצמו מלהתעצבן. "איזו צרות מוחין, צרות עין ואיוולת מוחלטת. מאשימים אותי בשחיתות? איזו שחיתות? אם הייתי לוקח את הבת הקטנה שלי והאנונימית שחולמת להיות שחקנית ומלהק אותה לתפקיד הראשי היית יכול להאשים אותי שאני מקדם אותה על חשבון התיאטרון. אבל הבאתי כוכבת לתיאטרון. הבאתי את דאנה איבגי שזכתה באוסקר הישראלי, שהקימה הרכב קומי שנקרא 'ציפורלה' ושנחשבת לאחת השחקניות הכי מבטיחות בארץ.

"אני כבר מזמן 'אבא של דאנה אבגי'" (צילום: אביב חופי)

"אני כבר מזמן 'אבא של דאנה איבגי'. עשיתי לתיאטרון טובה, ועובדה שהתיאטרון מפרסם את ההצגה ומבליט את שמה כי הוא חושב שזה עשוי למשוך קהל. אתה יודע מה, עובדה שאף מבקר או עיתונאי לא כתב על זה מילה עד היום".

במאמר הכותב מאשים את התקשורת ואת המבקרים על שתיקתם בעניין.

"נו, באמת. אפשר לחשוב שהיא מקבלת 100 אלף דולר להצגה או אפילו 1,000 דולר. אין פה שום קנוניה. קראתי את המחזה, חשבתי שאין שחקנית שיכולה לעשות זאת טוב יותר מדאנה, שיתפתי אותה וככה נולד שיתוף הפעולה. מצידי שאנשים יכתבו מנבכי ליבם או שנאת ליבם מה שהם רוצים. אני יודע את האמת.

"ואתה יודע מה? אני כבר רגיל לשנאה מהטוקבקים שמאשימים אותי בשמאלנות יתר או בהשתכנזות. למה? בגלל שאדם מביע דעה שהיא אחרת משלהם? אני מכבד כל דעה ואני לא מבין את ההתלהמות. אפשר לחשוב שאני ראש עיר שלקח את הבת שלו לתפקיד בכיר בעירייה. זאת אמנות ולקחתי את מי שהיתה נראית לי הכי מתאימה".

אולי אתה צריך לשחק יותר ולדבר פחות? מתברר שיש אנשים שזה מעצבן אותם.

"עכשיו אתה נשמע כמו חלק מבני המשפחה שלי שאומרים לי 'למה אתה מדבר בעיתון?'. אני מדבר כי כנראה שיש עניין בדברים שלי אחרת לא היית פונה אלי לראיון".

פניתי אליך כדי לדבר איתך על הקריירה שלך.

"נכון, ולי יש הרבה מה לומר על חבית חומר הנפץ שבה אנחנו חיים. אני מוטרד מהפשיעה, מהשחיתות ומהריקבון החברתי. אני לא פוליטיקאי ואין לי שום אינטרס. אני מדבר כאזרח וכאדם חופשי. הדעות שלי נשמעות בשל היותי שחקן ואני מנצל את הבמה".

אז מה עמדתך, כשחקן, על חרם האמנים על היכלי התרבות השונים?

"אם הייתי מוזמן לאריאל - הייתי הולך להופיע משום שזאת עיר לכל דבר. יש שם הרבה אזרחים והבעיה שלהם תיפתר בסופו של דבר על ידי המדינה. קריית ארבע זה כבר נושא יותר מורכב ושנוי במחלוקת כי מדובר במקום שיושב בתוך חברון. יש להם ליד היכל התרבות אנדרטת זיכרון לברוך גולדשטיין וזה מזעזע אותי. איך בכלל מאפשרים כזה דבר? תשמע, אני מתנצל אם יש שם אנשים שמעריצים או אוהבים או מעריכים אותי. אני בן אדם ויש לי דעה כמו לכל אחד אחר. אחרים כותבים את זה בטוקבקים ואני אומר את זה בשמי. זה בסדר שיש למישהו דעה אחרת, לא?".

יכול להיות שכל האמירות שלך הן בעצם תרגיל הסחה לטשטש את האני הפרטי שלך?

"ממש לא. לי פשוט יש יכולת להשמיע את דבריי בעיתון. אם הם לא היו מעניינים, לא היית רוצה לראיין אותי. מה למשל מעניין אותך לגביי?".

הכל. ספר לי, למשל, עליך ועל אשתך.

"אשתי?".

כן. לא יודעים על הזוגיות שלך כלום.

"אשתי? זה משעמם. הכל סבבה. מה יש לספר על זה?".

אתה מתחמק. אתה יודע מה? ספר לי חמישה דברים שאנשים לא יודעים עליך.

"אני מאוד אוהב לקרוא ספרים. יש ליד המיטה שלי עשרה ספרים ואני קורא כמה מהם בו בזמן".

מאוד שמעון פרס מצידך. מה עוד?

"אני אוהב לעשות ספורט ובעיקר לשחות, למרות שאני לא מתמיד בזה. אני אוהב לשתות קפה טורקי, ואגב, אני מכין קפה טורקי מצוין, ואני הכי אוהב לשבת עם אנשים ולדבר איתם. אני יכול לשבת שעות ולשמוע מישהו בלי להוציא מילה אחת מהפה. אנשים מסקרנים אותי ואין להם תחליף. בצילומים של 'אחותי היפה' נתקלתי בכמה אנשים מרתקים כשצילמנו את הסרט באור עקיבא. זאת היתה חוויה מרעננת. אני כל כך אוהב להיפגש עם אנשים ועם קהל. זה מה שמחזיק אותי בעשייה כל כך הרבה שנים".

yuvalab@israelhayom.co.il

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully