שחר גרינשפן היתה ילדה רגילה בת 12 עד שנהג שיכור פצע אותה אנושות, לפני שנתיים כמעט הרופאים חשבו שתמות, "כבר הכינו אותי להלוויה", אומרת אמה נחמה אבל שחר נלחמה, וכל בני משפחתה ממשיכים להילחם עד היום: במערכת המשפט, שגזרה על הנהג קנס של 1,000 שקלים ועבודות שירות; במערכת הרפואית, שלא האמינה שהיא תחיה; בכל העולם, שהציץ אל חייהם לרגע ואז שכח אותם וכן, הם מאמינים שהילדה שלהם עוד תקום על הרגליים בשבועות הקרובים הם יעתרו לבג"ץ, בבקשה שיבטל את גזר הדין.
מצמוץ בעיניים. זה כל מה שיעל גרינשפן (18) מבקשת מאחותה שחר בת ה?13. מאז שנהג שיכור דרס את שחר ופצע אותה אנושות, לפני שנתיים כמעט, מצמוץ הוא הדרך היחידה שלה להראות שהיא מבינה את אחותה ונמצאת איתה. "לפעמים, לקראת הלילה, כדי להירדם עם מחשבות טובות, אני יושבת לידה, מדברת אליה ומבקשת ממנה: 'שחר, תני לי סימן טוב, תמצמצי חזק, תהיי איתי'. ואז היא עושה את זה ואני מתרגשת. זה נותן לי תקווה שהיא בקשר איתי, תקווה שאולי עוד יבואו ימים טובים יותר".
לא בטוח בכלל שהימים הטובים יגיעו. "אנחנו כבר לא ממש חיים מאז התאונה", אומרים במשפחת גרינשפן. "טיאטאו אותנו, הפקירו אותנו, עשו אותנו מספר זהות. והנהג השיכור הזה מסתובב חופשי ויצא בלי שום עונש, למעשה".
הם גם יודעים היטב שהם לא המשפחה היחידה שנפלה קורבן לקטל בכבישים. "התאונה האיומה הזאת בשבוע שעבר, שנהרגה בה לי זיתוני, היא התוצאה המיידית של חוסר האכיפה המשטרתית והענישה המגוחכת של בתי המשפט", אומרת נחמה, אמה של שחר. "אנחנו חווים את זה יום יום על בשרנו. כל תאונה כזו מחדדת לנו עד כמה אין ענישה במדינה הזאת וכל אחד מרשה לעצמו להשתולל בכביש כאילו אין שם בני אדם".
לפני כחצי שנה גזר בית המשפט לתעבורה בפתח תקווה על מרק פטריק, הנהג שדרס את שחר, קנס של 1,000 שקלים ועבודות שירות בהיקף של 600 שעות, בעיסקת טיעון. רשיונו נשלל לשש שנים. נגזר עליו גם מאסר על תנאי לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים.
"הדיון היה אמור להתקיים בעשר בבוקר", מספר האב ישראל בכאב גדול. "אנחנו הגענו בתשע וחצי ואמרו לנו שזה כבר הסתיים. אף אחד לא הודיע לנו שהדיון הוקדם. עשו הכל כדי לטרטר אותנו. פשוט זילזלו בנו, בחיים של שחר. סידרו אותנו ככה שלא נצליח להגיע ולראות, למחות, להגיד משהו לנהג, להיות במקום שהוסיף לנו כזאת מועקה נוראית אחרי גזר הדין. נאמרו שם שקרים, אמרו שהוא בא לבקר בבית החולים, מה שלא היה ולא נברא. אדם שזרק על שופטת נעל קיבל שלוש שנים. כל אחד שנתפס מדבר בסלולרי בזמן נהיגה מקבל 1,000 שקל קנס. כאן נהרסה ילדה קטנה, נחרבה משפחה שלמה. זה עונש בכלל?
"אבל העונש הוא המשך ישיר לכל מה שעשו איתנו. זנחו אותנו לאורך כל הדרך, פשוט הפקירו אותנו. זה התחיל בחקירת המשטרה, אחרי זה בבית המשפט. אחרי זה כל המאבקים מול הביטוח, בתי חולים שהסבירו לנו שאין לה שום סיכוי, היו מוסדות שיקומיים שלא רצו בכלל לקבל אותנו לטיפול. אף אחד לא נתן לשחר סיכוי, אף אחד לא מאמין בה, נשארנו לבד מול כל העולם. בסיוטים הכי גרועים שלנו לא האמנו שינחת עלינו סיפור כזה נורא. אנחנו פשוט מתמוטטים.
"שנתיים ימים אנחנו כך, ולפעמים אני תופס את עצמי, יושב עם עצמי ושואל, רגע, איפה הבת שלי? איפה שחר שהיתה לי. מה הולך פה? אחרי זה אני רוצה לבכות, אבל קשה לי כי אני חייב לתפקד, להיות בשבילה, להיות חזק. אני אבא שלה. אני נותן לה הכל, כל מה שאני יכול".
נחמה וישראל לא מרימים ידיים. הם אומרים שהם כבר לא מקשיבים לרופאים, כי אף רופא לא האמין בכלל ששחר תחיה. הם מאמינים ששחר עוד תקום על הרגליים. אולי גם תצליח לדבר. בכל מקרה, הם יילחמו עליה ועל איכות חייה עד הסוף, בשארית הכוחות שעוד נותרה להם.
במארס, אחרי שנחתה עליהם הבשורה על עונשו הקל של הנהג הדורס, החליטו לצאת למאבק. עוד באותו יום פירסמה יעל גרינשפן מכתב מחאה בפייסבוק, שהופץ ברשת במהירות וזכה מייד לתגובת התקשורת. "אין לנו מה לעשות עם הכרעת הדין", כתבה יעל במכתב, "אנחנו לא צד במשפט. אבל אני לא יכולה לשתוק, אני לא יכולה לתת לזה לעבור ולהתעלם ולהמשיך הלאה, אז אני מבקשת, תפיצו את זה. אני רוצה שכמה שיותר אנשים יידעו מה קרה לשחר. אני רוצה לצעוק את הצעקה שלה, ואני מחפשת מישהו שישמע".
הזעקה אכן נשמעה, ובעקבות הלחץ הציבורי החליט פרקליט המדינה, משה לדור, לבדוק את הנושא. אלא שכעבור חודש כתב לדור למשפחה כי עונשו של הדורס לא יוחמר. לפני ימים ספורים קיבלו ישראל ונחמה גרינשפן מכתב נוסף מפרקליט המדינה. "אבקש לעדכנכם כי בעקבות פנייתכם הצודקת נבדק התיק על ידי הפרקליטות ביסודיות רבה", כתב. "בעקבות הבדיקה הופקו לקחים מן המקרה. בין היתר רועננו ההנחיות הנוגעות להסדרי טיעון בכלל, ההנחיות הנוגעות לתאונות דרכים שבהן נחבל אדם באורח קשה, וכן ההנחיות באשר להיזקקות לשמיעת עמדת הקורבן ו/או המשפחה במקרים אלו (גם בהיעדר חובה חוקית לכך). פעם נוספת אני מבקש להביע צער על תוצאותיה הקשות של התאונה ועל עוגמת הנפש שנגרמה לכם בעקבות השתתו של העונש הקל באורח קיצוני של הנהג הפוגע, ובתוך כך גם על שבנסיבות המקרה לא ניתן היה להביא עונש זה לביקורת שיפוטית של ערכאת ערעור".
מילותיו המאכזבות של לדור לא ריפו את ידיהם של נחמה וישראל. בשבועות הקרובים הם מתכוונים לעתור לבג"ץ נגד גזר הדין. "הדרישה מבג"ץ היא לבטל את גזר הדין", אומרת עו"ד ענת (כהן) קאופמן, המייצגת את בני המשפחה ושוקדת בימים אלה על הגשת העתירה. "נכון שמדובר בעיסקת טיעון וכביכול אין אפשרות לערער עליה, אך יש לכך תקדימים בפסיקות בחו"ל, ששם כן שינו מצבים משפטיים שכאלה. מדובר כאן במקרה חריג ביותר ולראיה גם פרקליט המדינה מצביע על העונש הכל כך קל ועל רענון הנהלים. אנחנו סבורים שזהו המקרה שבו בג"צ צריך להתערב ולעשות צדק. אנחנו עדיין ממתינים לתשובתו של היועץ המשפטי לממשלה, שגם אליו פנינו, ולמעשה בגלל זה המתנו עם הבג"ץ עד עכשיו".
"אנחנו יודעים שההליך בבג"ץ מורכב וסבוך משפטית, אבל החלטנו ללכת על זה, כדי שהצדק ייראה ויישמע. אין לנו מה להפסיד", אומרים ההורים. "נכון, זה לא יחזיר את שחר למצב הקודם שלה. היינו מוותרים על הכל, סולחים לכולם, אם שחר היתה עומדת בחזרה על הרגליים, מדברת וחוזרת להיות הילדה שהיתה לנו לפני התאונה הארורה הזאת. אבל לצערנו זה לא כך. אנחנו רוצים שבית הדין הגבוה לצדק יעשה צדק. שייעלמו מהעולם עסקאות הטיעון המזוויעות האלו, כמו זאת שנעשתה עם הנהג הזה שבכלל נעלם. אין לנו מושג איפה הוא. בזמן שהוא ממשיך את חייו, אנחנו נגמרים כאן יום אחרי יום".
המשפחה גם הגישה תביעה על סך 36 מיליון שקלים נגד חברת הביטוח של הנהג הפוגע, תביעה המתנהלת כעת בבית המשפט המחוזי בפתח תקווה. עורך דינו של פטריק סירב להגיב לכתבה.
בעקבות המקרה מקדם ח"כ זאב בילסקי בכנסת הצעת חוק, לפיה יהיה שיתוף של המשפחות הנפגעות בתאונות דרכים לפני עסקאות טיעון במקרים של הפקרה ושכרות.
שבוע לפני בת המצווה
ביום שבת, 28 בנובמבר 2009, שבוע לפני בת המצווה שלה, יצאה שחר מביתה בנתניה והלכה עם חברה למפגש כיתתי בטיילת של חוף הים. ילדה יפהפייה, עם שיער שטני גולש וחיוך כובש. לא רחוק מביתה עמדו השתיים על אי תנועה וחיכו לאור הירוק ברמזור. לפתע הגיחה מכונית הטרנזיט שבה נהג פטריק כשבדמו כמויות גדולות של אלכוהול, עלתה על אי התנועה ודרסה את שתי הילדות. החברה נפצעה באורח קל, שחר נפגעה אנושות בראשה.
"לקחו אותה לבילינסון", נזכרת אמה נחמה, "כבר הכינו אותי להלוויה ולסידורים שצריך לעשות. אף אחד לא האמין שהיא תחיה. כל מה ששמענו זה כמה זמן ייקח עד שינתקו אותה מהמכשירים. אמרו לנו שהפציעה קריטית, שהיא לא תשרוד. אבל שחר ילדה עקשנית, חזקה. היא לא הסכימה למות. לא רק שלא היתה הלוויה, אלא שהיא התעוררה אחרי כמה שבועות מהתרדמת והתחילה לנשום לבד".
חמישה שבועות היתה שחר מחוסרת הכרה. "ראינו כל מיני תזוזות וסימנים חיוביים בתגובות שלה", מספרת יעל, "אבל הצוותים הרפואיים חשבו שאנחנו משפחה הזויה, מה זה שאנחנו באים לספר להם שהיא עושה 21 נשימות במקום 18, שזה הקצב של מכונת ההנשמה".
"אני לא אשכח את הרגע ששחר התעוררה", ממשיכה נחמה. "זה קרה במוסד הרפואי רעות בדרום תל אביב, שאליו היא הועברה מבית החולים שניידר. זו היתה התרגשות עצומה. היא פתחה עין, אמרנו לה להזיז רגל וקראנו מהר לאחות כדי שיאמינו לנו. שלא יחשבו עוד פעם שאנחנו משוגעים".
לאחר פחות משנה של אשפוז ברעות, החליטו ההורים להביא את שחר הביתה, לנתניה. "גם אז הסתכלו עלינו כמו על משוגעים. שאלו אותנו: 'מה, אתם לוקחים אותה הביתה?', אנחנו החלטנו שכן, הולכים הביתה. עם כל מה שכרוך בזה. אנחנו ההורים שלה, יש לה שתי אחיות מקסימות, אנחנו ננצח. אנחנו נטפל בה הכי טוב שאנחנו יכולים".
ישראל, שהיה ימאי, עזב את עבודתו בצים. גם נחמה, שעבדה בחנות למלאכת יד, הפסיקה לעבוד. השניים החליטו להקדיש את כל חייהם לטיפול מסור בשחר. "הפכנו את כל הבית ליחידת טיפול בשחר", מספר ישראל.
"יש בבית שתי קומות, נחמה ישנה איתה בחדר שלה למעלה. בתוך כל סבך הביורוקרטיה והאישורים של העירייה הגשנו בקשה לאישור למעלית ועדיין לא קיבלנו, אז אני כל בוקר מוריד אותה על הידיים שלי למטה ואחר כך מעלה אותה למעלה. אני כבר אחרי פריצת דיסק, הגב שלי גמור, אבל אני שם על עצמי חגורה ועושה את זה כמה פעמים ביום".
נחמה אומרת שהם ממש חזרו עם הילדה לתקופת הינקות. במהלך הלילה היא צריכה לעזור לשחר לשנות תנוחות, הדברים הכי פשוטים של החיים. אחרי זה הן ישנות קצת, ובסביבות חמש וחצי שחר קמה, אז היא גם מקבלת את תרופות הבוקר שלה. התפריט מורכב בעיקר מאוכל נוזלי, מעדנים ופירות - היא לועסת קצת, ובעיקר בולעת את המזון הנוזלי. מהשעה שבע בבוקר היא מתחילה לקבל טיפולים בסלון הבית. פיזיותרפיה, מטפלים שונים לתנועה, תרפיה עם בעלי חיים, ריפוי בעיסוק.
השעות הקשות ביותר הן כשנחמה וישראל מעמידים אותה על הרגליים בעזרת מכשיר מיוחד. בסביבות אחת וחצי?שתיים בצהריים, אחרי ששוב ריסקו לה פירות בבלנדר, ישראל שוב קורע את הגב כשהוא מעלה אותה למנוחה בקומה השנייה. אחר הצהריים הוא מוריד אותה למטה לטיפולים נוספים. בסביבות תשע בערב הוא שב ומעלה אותה לקומה השנייה, ועוד לילה יורד על משפחת גרינשפן.
סבא וסבתא איסר והניה נמצאים כאן גם הם, מרעיפים על שחר אהבה ומאכילים אותה. נטע (23), האחות הבכורה, נמצאת בחו"ל, בטיול של אחרי הצבא.
יש ימים שבהם שחר מפגינה כעס. קשה לה עם שלל הטיפולים והמאמץ. עכשיו יעל מבקשת ממנה שתעשה לה כן גדול עם העיניים. שחר מגיבה במצמוץ גדול. האחות, שעוד רגע מתגייסת לחיל הים, מחייכת, ועיניה מתמלאות דמעות. "היינו יכולות להרוג זו את זו, אבל זאת בדיוק האהבה שהיתה בינינו. קוראים לזה חיים. עכשיו הכל נעלם. איננו. נכון שיש רגעים מועטים כאלה של שמחה, שהיא מתקשרת איתי, אבל כל הבית שלנו השתנה. אנחנו לא יוצאים. אני רואה כמה זה קורע את ההורים שלי, כמה עצב נחת עלינו וכמה מאבק. הלב שלי פשוט שבור. מרק פטריק לקח לאחות הקטנה שלי את החיים. הוא נהג שיכור וריסק לאחות שלי את הראש. הוא חי את חייו כרגיל, משוחרר, הכל פתוח לפניו. ושחר, זאת שהחרידה כאן את הבית עם המוסיקה הנוראית שלה שהיא שמעה בקולי קולות, היא בסך הכל מספר זהות מבחינת בית המשפט. אף אחד לא בא להסתכל עליה. אף אחד לא ראה באמת איך היא נראית, אף אחד לא הוציא אותה מהסטטיסטיקה האיומה הזאת של תאונות דרכים. היא התוצאה הכי איומה לכך שהמערכת המשפטית נותנת איזה עונש מגוחך, מזוויע, לא מרתיע ומאיים, והולכת הלאה לתיק הבא".
התקדמויות קטנות
יחיאל חוברה הוא אחד המטפלים של שחר. הוא מקבל אותה פעם בשבוע במוסד הרפואי רעות, בהתנדבות. יש לו שיטה מיוחדת לעורר את המוח, ובמשפחת גרינשפן מכנים אותו המלאך. "שחר הגיעה אלי במצב מוחי מאוד קשה", הוא מספר, "לפי כל הבדיקות שלה בכלל לא הגדירו אותה כשיקומית. לפי השיטה שלי, צריך קודם כל ליצור אמון. שוחחתי איתה שעות, החדרתי בה ביטחון, נטעתי בה תקווה והרגשה שהיא יכולה. זה עבד, ואני מאוד נרגש. אחרי שהיא התחילה לאכול דרך הפה, הזיזה רגל ויד וגם נעמדה על הרגליים, ממש בימים האחרונים היא עשתה צעד. כלומר היא הזיזה את רגל ימין בעקבות פקודה מהמוח באופן רצוני. זה דבר גדול עבורה.
"היא מאמינה בעצמה, כל הזמן יש התקדמויות קטנות אך משמעותיות. יש לה כוח גדול, היא חזקה. בשיחות שלנו היא אומרת לי באמצעות שיטת התקשורת המיוחדת שלנו, עם מצמוצי העיניים, 'כן' גדול מאוד. 'כן' על זה שהיא רוצה להתקדם. 'כן' על זה שהיא רוצה להילחם על החיים שלה ולנצח. זו לא קלישאה. לא האמינו בילדה, אבל המשפחה שלה מדהימה ותומכת, ואני באמת מאמין בה".
גם שיר גולדברג, מטפלת בבעלי חיים, היא בין האנשים הטובים שמנסים לעזור לשחר. גולדברג, שמגיעה לבית מדי שישי בצהריים, מטפלת בשחר בעזרת שני הכלבים של משפחת גרינשפן וגם בעזרת ארנבות. "שחר הגיעה אלי לטיפול ב'רעות' כמעט ללא תגובות. לא היו לה בכלל תפקודים. התחלנו לעבוד עם הכלבה שלי ועם ארנבות. אחרי חודש וחצי התחלתי לראות תגובות באצבעות, שזה אומר שהיא ליטפה והאכילה את הכלבה. אחר כך היו תנועות בגפיים ובידיים".
שחר לוקחת פרוסה של נקניק פסטרמה. היא פותחת את היד ונותנת אותה בעצמה לכלבים שלה. נחמה מאוד מתרגשת. השעה היא צהרי שישי, ובמקום להכין משהו מיוחד לערב שבת, היא צמודה לבתה. שחר מגיבה במצמוץ גדול. היא לגמרי כאן עכשיו. גולדברג אומרת שיש כאן שימור חוויה, זיכרון, למידה, שיפור מוטורי - שזה הרבה מאוד עבור הילדה הזאת, שלא מפסיקה להפתיע את מכריה וקרוביה אחרי ששרדה ונשארה בחיים, בניגוד להערכות הרפואיות.
אחרי הטיפול הארוך שחר עוצמת עיניים, ובכך היא אומרת שמספיק לה, שהיא התעייפה. בסוף הטיפול הם משחקים איקס עיגול. שחר לוקחת את הטוש, מחזיקה אותו. כשהיא לא מעוניינת להמשיך, היא שומטת אותו מידיה. "היא מחזיקה את הטוש ומסמנת איתו, וזה לגמרי רצוני", אומרת גולדברג. "יש בהחלט התקדמות יפה בעבודה איתה. למרות שהיא מוגדרת בהכרה מינימלית, יש תהליכים של הכרה".
גם הערב, הם לא ייצאו לבלות, לא יעשו שום דבר מלבד להיות עם שחר. סבא איסר וסבתא הניה הולכים לנוח. ישראל שם את החגורה שלו ומעלה את שחר לנוח בחדרה. נחמה ובתה יעל יושבות בסלון. "אני לא הכי אופטימית", אומרת יעל בעצב, "אבל אני ממשיכה לנהל איתה כל הזמן דיאלוג. דיאלוג של אחיות. יש את הימים האלה שהיא נותנת לי ללכת לישון עם חיוך, ויש את הרגעים שהיא לא עושה מה שאני מבקשת או רוצה ממנה, ואז אני יכולה לחנוק אותה".
אמא נחמה שותקת, רק מחזירה לה מבט עצוב, עייף. הכי עייף בעולם.
erann@israelhayom.co.il