ארבעה חודשים בלבד מפרידים בין נאומו הלעומתי של הנשיא אובאמה כלפי ישראל, שנישא במחלקת המדינה ב-19 במאי ושבו הדגיש את קווי 1967 כבסיס להסדר הקבע במרחב הישראלי-פלשתיני, לבין דבריו המפויסים כלפי ירושלים אתמול, שבהם נמנע מאזכור כלשהו של קווים אלה.
ואכן, מן הנאום הנשיאותי בפני עצרת האו"ם נעדרה הפעם אבן יסוד טריטוריאלית מסורתית במדיניות האמריקנית בזירת הסכסוך, ולו גם במשמעות המרוככת שאובאמה העניק לה בהופעתו בוועידת איפא"ק ב-22 במאי 2011. אין ספק: אף שממשל אובאמה הביע גם בעבר את התנגדותו למהלכים פלשתינים חד-צדדיים ולהסדר כפוי - נאום העצרת שיקף הוויה פוליטית פנימית חדשה מבחינתו.
מפגן מחויבות כלפי ישראל
הסיבה: אמריקה של ספטמבר 2011 כבר שקועה רובה ככולה בקלחת הבחירות, כאשר המועמדים הרפובליקנים במירוץ - מושל טקסס ריק פרי ומושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני - אינם מחמיצים שום הזדמנות להלום בבית הלבן בגין יחסו הצונן לישראל. העובדה ששני בתי הקונגרס גיבשו לאחרונה יוזמות חקיקה, שנועדו להעניש הן את הרשות הפלשתינית והן את מוסדות האו"ם בגין המהלך החד-צדדי הנרקם, תרמה אף היא את תרומתה לדבריו החמים ורוויי האמפתיה של הקברניט האמריקני כלפי בעלת הברית הישראלית ובזיקה להיסטוריה ולמורשת היהודית. הוסיפו לכך גם את העובדה שכל הסקרים מצביעים על שחיקה משמעותית בתמיכת יהודי ארה"ב באובאמה.
בסיכומו של דבר, אף ש"דוקטרינת אי-ההכרה" האמריקנית אל מול ניסיונות לכונן ישויות מדיניות חדשות באופן חד-צדדי וללא הסכמה מוקדמת בין הצדדים איננה חדשה, למדיניות מסורתית זו חבר הפעם גם אשכול של שיקולים ואילוצים אלקטורליים, כמו גם תחושת תסכול על רקע סירובם של הפלשתינים לחדש את המו"מ עם ישראל. כתוצאה מכך הפך נאומו של הנשיא למפגן של מחויבות כלפי ישראל, שבטבורו התנגדות לקיצורי דרך כלשהם בנתיב ההסדר.
אובאמה של ספטמבר 2011 הזכיר, אפוא, יותר את אובאמה המועמד לנשיאות ב-2008 ופחות את גישתו וסגנונו כלפי ישראל לאחר שהושבע לנשיא. השאלה היא כמובן אם גישה נוכחית זו לא תשקע אל תהום הנשייה אם אובאמה יזכה למנדט מחודש מהבוחר בנובמבר 2012.