בימים אלו, על רקע ההכנות לכינוס עצרת האו"ם, התפרסם דו"ח של מכון המחקר הוושינגטוני CSIS, שמחברו חיים מלכה (אגב, ישראלי) טוען בו כי המחלוקת ביחסי ישראל-ארה"ב עמוקה יותר מהבדלים אידיאולוגיים ומאי הסכמות בין אובמה לנתניהו. לכן יהיה מקום לחשוב מחדש גם על הסיוע הצבאי של וושינגטון לישראל. אין אמנם לזלזל במסקנות הדו"ח, אבל סביר שהמציאות הפוכה: לא ממשל אובמה ולא הקונגרס - כל אחד מסיבותיו - אפילו מעלים על דעתם לקצץ בסיוע הביטחוני. גם דעת הקהל האמריקאית לא היתה תומכת בכך. אדרבה: ההתרחשויות במזרח התיכון מדגישות דווקא את חשיבותו של שיתוף הפעולה האסטרטגי בין אמריקה לישראל.
האינטרס הישראלי בהקשר זה אינו זקוק לפירושים, אך ההיבט האמריקני מורכב יותר. הוויכוח אם ביסודם של היחסים המיוחדים עומדים ערכים או אינטרסים אסטרטגיים נמשך מאז יומה הראשון של המדינה. בשנותיה הראשונות רוב הגורמים הביטחוניים-אמריקניים - פנטגון, צבא, סי.איי.אי ועוד - טענו שהתמיכה בישראל נוגדת את המטרות האסטרטגיות, הגיאופוליטיות והכלכליות של אמריקה (נפט!). מה עוד שממילא אין לישראל הקטנה סיכויים לשרוד מול מה שנראה להם כעליונותם הצבאית של הערבים. כל זה השתנה עם מלחמת ששת הימים. מעבר לחשיבות הצבאית והמדינית של ניצחונה במלחמה, הצטיירה ישראל בעיני האמריקאים (ובעיני רוב העולם) כגורם מדיני וצבאי בעל עוצמה ייחודית במזרח התיכון, כולל בהקשר של המלחמה הקרה. במרוצת פחות משבוע הפכה ישראל מנטל אסטרטגי לנכס אסטרטגי, וראוי לספק לה אמצעי לחימה מתקדמים, וכן את האמצעים הכספיים הדרושים לכך. גם מלחמת יום הכיפורים לא שינתה הערכה זו באופן יסודי. כשהמלחמה הקרה הגיעה לקיצה, וכל מיני היסטוריונים והוגי דעות החלו להתבטא בנוסח "סוף ההיסטוריה" או "קץ האידיאולוגיה", היו מי, כמו מיודענו תום פרידמן, שהתבטאו שאין עוד צורך בברית אסטרטגית בין אמריקה לישראל. הרי האויב הסובייטי נעלם. אלא שאז קם לו אויב שונה אך לא פחות מסוכן - האיסלאם הג'יהאדיסטי.
וגם אז הוויכוח על הברית האסטרטגית בין ארה"ב לישראל לא פסק. מחד גיסא היו מי שסברו שישראל אכן מהווה רכיב חשוב בשמירת השלום והיציבות במזרח התיכון, מאידך גיסא היו מי שטענו שהקירבה היתרה בין שתי המדינות מונעת מוושינגטון לפעול ללא פניות בקידום תהליך השלום. בנוסף טענו כי ללא פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא ייפתרו גם יתר בעיותיה של אמריקה במרחב.
ברם, דווקא לתהפוכות האחרונות במזרח התיכון, שרק מעטים עדיין מתייחסים אליהן כאל "אביב", יש היום פוטנציאל ברור למפנה חיובי ביחסים האסטרטגיים בין אמריקה לישראל. בבת אחת נעלמו כמעט כל בעלות בריתה האחרות של וושינגטון באזורנו: מצרים אולי עוד לא אבודה לגמרי, אך חולשתה היחסית של המועצה הצבאית ועליית כוחו הוודאית של האיסלאם הקיצוני מציבות סימני שאלה רציניים בפני הקשרים האסטרטגיים בין שתי המדינות. איראן הפכה מזמן מידידה לאויב. עירק, חרף כל מאמציה של אמריקה, עלולה ללכת בעקבותיה. סעודיה ונסיכויות הנפט נשארות אמנם במסגרת, אולם אמונן באמריקה הלך והידרדר. לפיכך הצטמצמה גם נכונותן ליטול על עצמן סיכונים חריגים בעבורה. ומה עם טורקיה? אנקרה עדיין נחשבת לבעלת ברית אסטרטגית של ארה"ב, אך מגמותיה ויומרותיה הניאו-עות'מאניות ואופיו של ראש הממשלה ארדואן הופכים ברית זו לבעייתית.
לכן קיים היום סיכוי סביר שההיבט האסטרטגי ביחסי ארה"ב-ישראל יעלה מדרגה לא רק מבחינת ישראל, אלא גם מבחינת אמריקה הזקוקה למשענת יציבה במזרח התיכון. אולי לא "נושאת המטוסים היבשתית" של ארה"ב, כפי שהתבטאו פעם, אבל בהחלט מוצב אחורי וימ"ח חשובים לצבא האמריקני. אמנם לא הכל בוושינגטון רואים זאת באותו אור. יש עדיין, בעיקר בין ה"לשעברים" למיניהם, הסבורים שארה"ב תוכל לקדם את האינטרסים שלה במזרח התיכון בדרכים אחרות, בעיקר על ידי הפעלת לחצים על ישראל בסוגיה הפלסטינית, אך הם הולכים ומתמעטים. מכל מקום, על ישראל לחזק את האינטרס האמריקני בברית אסטרטגית עימה (גם בהקשר של איראן). היא תיטיב לעשות אם תימנע עד כמה שאפשר מאי הבנות מיותרות, בעיקר אם הדבר כרוך לעיתים בוויתורים מסוימים בעניינים חיוניים פחות.