ב-2009 חגג שר החוץ הפלסטיני, ריאד אל-מליכי, בכנס דרבן 2. אותו כנס המשיך את המסורת האנטי-ישראלית שהחלה דרום אפריקה בשנת 2001, ימים ספורים לפני 11 בספטמבר. כינוסים אלו התקיימו תחת חסות האו"ם והיו אמורים לגנות את הגזענות בכל צורותיה, אולם הפכו לאחד הכלים החשובים לקידום אג'נדה למען דה-לגיטימציה של ישראל.
מחר ייערך הכנס השלישי, בעיר ניו יורק, וישראל נחלה הצלחה משמעותית לקראתו: 14 מדינות מסרבות להשתתף באירוע באו"ם, כולל מדינות מרכזיות כמו ארה"ב, בריטניה, צרפת, גרמניה, איטליה ואוסטרליה. עבור הפלסטינים, החרמת דרבן על ידי מדינות כה חשובות היא ללא ספק מכה לקראת המאבק האמיתי במועצת הביטחון ובעצרת הכללית.
ככלל, המצב המדיני הפלסטיני לקראת המאבק באו"ם אינו פשוט. לאיחוד האירופי מאוד חשוב להציג חזית מאוחדת, אולם ברור שיש חילוקי דעות קשים בתוכו, כאשר גרמניה ואיטליה למשל, מתנגדות למהלך הפלסטיני והצרפתים והבריטים מתלבטים. חילוקי דעות על היוזמה הפלסטינית מופיעות גם בממשלה הבריטית, כאשר רה"מ דיוויד קמרון מהמפלגה השמרנית מסתייג מהמהלך של אבו מאזן ומנגד הדמוקרטים-הליברלים תומכים.
ממשל אובמה השקיע מאמצים אדירים בתהליך המדיני מאז 2009, והוא יכול היה לצפות שאבו מאזן יהיה קשוב לבקשות הנשיא האמריקני להקפיא את הפעולות החד-צדדיות. אולם אבו מאזן מסרב בעקשנות לשנות כיוון, וכתוצאה מכך הוא משאיר את ארה"ב במצב קשה שבו היא צריכה לגייס גוש חוסם במועצת הביטחון או להטיל וטו נגד היוזמה הפלשתינית.
יתר על כן, התנאים הפלסטינים לחידוש המשא ומתן אינם ריאליים. הם דורשים ערבות שתבטיח את תוצאותיו, דהיינו נסיגה ישראלית מלאה לקווי 67'. עמדה זו אינה משאירה את נושא קביעת הגבולות למשא ומתן. בנוסף, ארה"ב עדיין מחויבת להחלטת מועצת הביטחון 242 מנובמבר 67', שאינה מחייבת את ישראל לסגת מכל השטחים וקובעת שיש לה זכות לגבולות בטוחים ומוכרים שיחליפו את קווי שביתת הנשק מלפני מלחמת ששת הימים.
העקשנות של אבו מאזן להעתיק את המאמץ המדיני הפלשתיני מזירת המשא ומתן וההידברות עם ישראל למוסדות בינלאומיים כמו האו"ם, לא תגרום לו נזק בלתי הפיך. עם זאת, פעולותיו ישאירו צל בעייתי בקרב אליטות שבאופן אוטומטי תמכו בעבר בפלסטינים.