יש השגות וביקורת לצד מחמאות על התנהלותה המדינית של הממשלה עד לשלב שבו מבקש אבו מאזן מהאו"ם הכרה חד-צדדית בהקמת פלשתין. כמה מדברי הביקורת והמתווים שפירסמו אתמול אמנון ליפקין-שחק ותומכיו ראו כאן אור עוד לפני שנודע דבר קיומו של מסמכם החדש. בכמה עניינים היה אפשר אחרת כדי להימנע מההמתנה המתוחה להחלטת גבון, שתכריע כיצד להצביע במועצת הביטחון. פלשתין תלויה בקולה של מדינת העבדים הפורטוגזית לשעבר.
יש מה לעשות. אפשר לעכב את התחלות הבנייה ביהודה ובשומרון ל-90 יום נוספים; ואפשר להסכים לדחייה הדדית הן של הצגת מפת הגבולות הסופיים והן של הגדרת הזהות היהודית של ישראל. אך אי אפשר להתעלם מהעובדה המרכזית שאבו מאזן הוא סרבן שלום לא פחות מכפי שהוא שולל טרור.
הוא דחק ביאסר ערפאת לפוצץ את ועידת קמפ דיוויד ב-2000 שמא אהוד ברק יציע פריצת דרך ממשית בסוגיית ירושלים; והוא נס כל עוד נפשו בו מירושלים לרמאללה כשראה את הוויתורים הנדיבים שהציע לו אהוד אולמרט. שלום מטיל עליו אימה.
שלשום ציין השר בני בגין שבכמה וכמה מנאומיו מתבטא אבו מאזן כי עמו נתון זה 63 שנים למשטר כיבוש. לא רק ממלחמת ששת הימים לפני 44 שנים אלא מאז הקמת ישראל.
היכן עשו הפלשתינים - אז ערבים - את כל שנות הכיבוש? אצל אחיהם בלבנון ובסוריה לשם נמלטו ב-1948 בהוראת הוועד הערבי העליון? ובשנים שבהן היו אזרחים ירדנים לכל דבר בגדה המערבית עד שתקפו את ישראל ב-67'? או שהאמת המרה היא שאבו מאזן סבור כי פלשתינים הגרים כאזרחים לכל דבר בישראל הם אומה נכבשת? ושכל הדיבור על שתי מדינות לשני עמים הוא ניסיון לסבר את האוזן? האם בעיניו "המדינה האחרת" היא ישות שכבשה את פלשתין?
אפשר להבין מדוע יש בדעת הקהל בעולם מי שמהרהרים שמא ישראל אינה מתכוונת ברצינות לשתי מדינות לשני עמים. אבל כיצד אירע שאין צל של חשד כלפי הפלשתינים? אתמול התקשרה ציפי לבני לבנימין נתניהו ועמדה על המשמעות הגורלית של הצורך לחדש את המשא ומתן עם הפלשתינים. אם יעלה בידו, מובטחת לו תמיכת קדימה, הודיעה יושבת ראש האופוזיציה. היא חושדת שנתניהו אינו רוצה, וזה סביר; והיא אינה מודיעה שחושדת גם באבו מאזן שאינו רוצה, וזה לא סביר.