פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ההכרזה: עוד נדבך בתוכנית השלבים

      שוב חוזרים ימי אוסלו - אבל בהפוך. תקשורת חד-צדדית עד אימה כופה את השקפת עולמה הפוליטית על ציבור שלם. 18 שנה חלפו וכלום לא השתנה אצל אותם הפרשנים החוזרים כאחוזי כפייה על המנטרה השקרית כי לו היתה יוזמה מדינית, הכל היה אחרת: ישראל לא היתה מבודדת (היא לא מבודדת גם כיום), וטורקיה לא היתה משתגעת ומצרים לא היתה עוינת וגם אירופה וארה"ב לא היו מבקרות אותנו, ואפילו תומס פרידמן היה מחייך אלינו ממרום הוד פרשנותו.

      18 שנה ושום דיסקט לא הוחלף. אף שכל יוזמה מדינית דירדרה אותנו מבחינה מדינית וביטחונית, עדיין מדברים על "יוזמה" ועל "תהליך מדיני" - מכבסת מילים לשום דבר, שרק הובילו את ישראל לעברי פי פחת שהממשלה הנוכחית מנסה לחלץ את כולנו ממנה. תקשורת הפרבדה לא קיימה דיון עמוק במשמעויות המסוכנות של ההסכמים; בעיקר עסקה בהוקעת המתנגדים כמחרחרי מלחמה ובהפעלת מכבש תודעתי עצום על הציבור בדמות חזון עוועים על "מזרח תיכון חדש".

      מה אני מדבר, נחזור רק שש שנים לימים שטרם ההתנתקות. קחו את הפרשנים דה-לה שמאטע שתמכו בהתנתקות בעיניים עיוורות. היש "יוזמה מדינית" גדולה מסיפור ההתנתקות? נסיגה, עקירת יישובים, הסתכנות בקרע פנימי, אפשרות לרשות הפלשתינית להוכיח מסוגלות לקיים ישות מדינית עצמאית. נאדה. דבר מזה לא התממש.

      ועכשיו פרידמן מצוטט בגל"צ כמי שחרד לישראל בהיעדר חזון מדיני. השילוש הקדוש מכה: תחנת צבא תל אביב מצטטת את ה"ניו יורק טיימס" המצטט את "הארץ". איזו הבחנה עמוקה העניק לנו בשנה האחרונה? רק לפני כשמונה חודשים כתב גלויות מביכות מכיכר תחריר על "מהפכת הפייסבוק", שלא מעורבים בה האחים המוסלמים, ועל קוצר הראות של ישראל, המתנגדת למהלך הזה בתואנות על סכנות. ובכן, מי צדק?

      נחזור על הראשונות למעוניינים להקשיב: ממשלת ישראל הנוכחית חצתה את הרוביקון מבחינת כוונותיה - שתי מדינות לשני עמים (כן, העם היהודי) והקפאת הבנייה ביו"ש ובירושלים למשך עשרה חודשים עם נכונות למו"מ. הפלשתינים לא הנידו עפעף. הם לא מעוניינים משום שמו"מ כעת פירושו סיום הסכסוך והכרה בזכות העם היהודי על חלק כלשהו ממולדתו ההיסטורית. מבחינתם, זאת התכחשות לעילת הקיום (Raison d’être) שלהם כקולקטיב, שעיקרה חורבנה של מדינת היהודים וסילוקו העם היהודי מחלק זה של האזור. אחרת, היו מקבלים מזמן את הצעות הפשרה ההיסטוריות מאז 47' ועד לאולמרט ב-2008.

      23 בספטמבר הוא יום נוסף בתוכנית השלבים ההיא, שבחסות עיתונאי ישראל למדנו לזלזל בה. אבל מי שעוקף את המסננת התקשורתית חסרת האחריות יכול בנקל לקרוא את הקולות האמיתיים מהשטח. התקשורת הישראלית - שרובה המפחיד תומך בפלשתינים ומתנגד בבוטות לממשלת ישראל הנוכחית - מועלת שוב בתפקידה. אני בטוח שהציבור הישראלי מפוכח כיום הרבה יותר מרוב פרשניו, עיתונאיו ושלל הדמויות המופלצות שהמציאות המדינית הבלתי אפשרית הביאה לפתחנו. והעיקר, לא לפחד כלל.