ברגע האחרון מנסים הפלסטינים "לעבוד על ישראל בעיניים". נציגם בגרמניה סלאח עבד אל-שאפי הציע לפתע שאבו מאזן יוותר על פנייתו למועצת הביטחון להכיר בו כראש מדינה לכל דבר. בתמורה יכיר האיחוד האירופי בפלסטין בעצרת האו"ם כמדינה משקיפה. מין סחר-מכר: הפלסטינים לא יביכו את ארה"ב במועצת הביטחון ואירופה תתפורר בעצרת.
אל-שאפי מציע סחורה פגומה. הפלסטינים יודעים מראש כי אין להם סיכוי במועצת הביטחון. ייתכן שגוש של מדינות ימנע מהפלסטינים את תשעת הקולות הנחוצים להם שם, ואם לאו - תופעל חגורת המגן של הווטו האמריקני.
לעומת זאת, בעצרת האו"ם מתנהל מאבק של ממש. אמנם ישראל תפסיד בהצבעה, אבל היא מקווה לרכז "מיעוט מוסרי" שיתנגד למהלך החד-צדדי של אבו מאזן. המגמה היא שבעד פלסטין חד-צדדית יצביעו מדינות ללא מעמד איתן בזירה הבינלאומית, אבל רוב הדמוקרטיות יתנגדו. הפלסטינים מנסים לעקוף מתרס זה, וצריך לקוות שהאירופאים לא ייפלו בפח.
כל אחד מהצדדים מעלה רעיונות כאלה חדשים לבקרים. בפועל תובעים הישראלים והפלסטינים משא ומתן בלי תנאים מוקדמים - אבל מציבים אותם. האם ניתן להשיל את ההתבצרות מאחורי שכפ"ץ החשדנות כדי להגיע להידברות?
אבו מאזן תובע מישראל מפת גבולות. בשום פנים. הוגשה לו הצעה נדיבה בדצמבר 2008 על ידי אהוד אולמרט והוא נס לרמאללה ולא חזר ב-2009. גבול סופי הוא כמו מתנה, ואין מתנות חינם.
מנגד, ישראל תובעת הכרה פלסטינית בישותה היהודית. זה מוצדק. מאז עלה רשמית רעיון חלוקת הארץ - שתי מדינות לשני עמים - לפני 74 שנים על ידי ועדת פיל הוא הוצג כמתן ריבונות ליהודים ולערבים. בוודאי בהחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947. הערבים התנגדו, שכן הם מסרבים להכיר ביהדותה של ישראל. בכך הם שוללים את ההחלטה המרכזית של האו"ם בסוגיית ארץ ישראל.
אך ייתכן שכדי להגיע להתנעה של המשא ומתן אפשר ליצור ויתור מאוזן. בלי הגדרה מראש של הזהות הלאומית הישראלית ובלי מחויבות לגבולות סופיים. זה לא יפריע לאבו מאזן לתבוע את קווי 67' (עם חילופי שטחים) כגבול סופי, ולא ימנע מישראל לדרוש הכרה בהיותה יהודית, ושני הנושאים יכולים להידחות לסיום ההידברות.
אפשר למנוע דיון מחרחר ריב באו"ם ולגשת לשולחן המשא ומתן. נחוצים לכך ויתורים הדדיים.