פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לשמור על החוסן הכלכלי

      העיתון הכלכלי הבריטי החשוב "פייננשל טיימס" הגדיר בשבוע שעבר את ישראל כ"מדינת הסטארט-אפ". כלכלן בכיר לשעבר בבנק העולמי, חוזה סוקול, כתב ש"בשנים האחרונות הצטיינה ישראל בצמיחה כלכלית הנתמכת במדיניות מקרו-כלכלית ופיסקלית נבונה שהביאה להתרחבות מרשימה של הזדמנויות העבודה לצעירים".

      כל זה הרי לא ירד עלינו כמו מן מהשמיים, אלא כתוצאה ישירה של שלושה גורמים: המדיניות הכלכלית של הממשלה, הפעילות המכווינה והרגולטורית של בנק ישראל - ומאמציהם של אנשי המשק, בעיקר זה הפרטי, וגם של ציבור העובדים. הצלחתה של ישראל, ובמיוחד לנוכח המשברים שפוקדים כלכלות ותיקות וגדולות כמו אלה שבאירופה ובארה"ב, אינה נופלת אולי מ"הנס הכלכלי" של לודוויג ארהרד בגרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה.

      מה שאפיין את ישראל עד המהפך הפוליטי של 1977 היה מעורבות היתר של המדינה, קרי הממשלה, בכל רובדי המשק. מהגמוניה מוחלטת בשוקי ההון והכספים ועד לבעלות על רוב אדמות המדינה והקצאת קרקעות לבנייה - ולא בהכרח לפי אמות מידה אובייקטיביות, כמובן.

      ייתכן שיש צדק מסוים בדברי הטוענים שבשנותיה הראשונות של המדינה השליטה הממשלתית המוחלטת במשק היתה בלתי נמנעת ושהיא גם סייעה ליצירת תשתית כלכלית איתנה ברבות הימים. אך גם התוצאות השליליות לא איחרו לבוא: הביורוקרטיה תפחה, השחיתות הפכה נפוצה, היוזמה הפרטית נדחקה לשוליים ומפעלים עברו לידי "חברת העובדים" (שכפי שהתברר היו בפשיטת רגל לולא נתמכו בידי הממשלה), המיסים הרקיעו שחקים, ומשקיעים רציניים התרחקו מישראל כשהסיסמה השגורה היתה "בישראל אפשר לתרום אבל לא להשקיע". הקורבנות העיקריים היו אנשי המעמד הבינוני העשוק שהלך ונשחק ואנשי הפריפריה בערי הפיתוח, שמדויק יותר היה לו כונו "ערי קיפוח".

      למצב הזה כנראה מתגעגעים דוברי ה"מחאה החברתית", שממשיכים להתנגד אוטומטית גם להמלצות שהחלו לדלוף מוועדת טרכטנברג. הגם שיש בפיהם גם טענות צודקות, בעיקר בתחום הדיור, קבלת כל דרישותיהם והצעותיהם כולן תחזיר את ישראל באופן בלתי נמנע לנכות כלכלית וחברתית ולמעמד של מדינת עולם שלישי. קל וחומר אם תיפרץ המסגרת התקציבית ונידרדר מחדש למציאות אינפלציונית ולמצב של גירעונות תקציביים ולפגיעה בייצוא. זה יוביל בראש ובראשונה לאובדן מקומות עבודה.

      צודקים דוברי המחאה שאומרים שאי אפשר להפריד בין כלכלה לפוליטיקה, אך לא במובן שהם מתכוונים אליו. אחדים אף אינם מסתירים את תקוותם שלאחר שישיגו את מטרתם ותוחלף הממשלה יביא הדבר לשינוי בעמדה הישראלית בענייני חוץ וביטחון. מה שעשוי לדעתם לסלול את הדרך לכך הוא תוהו ובוהו פנימי כמו זה שראינו בשדרות ובכיכרות. פרשנים שונים רואים כנראה בחיוב שהאזרחים (לפחות אותם 450 אלף, כלומר 6.5% מתושבי ישראל) שהפגינו, כבר אינם מסתפקים בפתק הבוחר, והם מתכוננים להתערב באופן שוטף בהחלטות השלטוניות. זה, כפי שהם מציינים, "שינוי פוליטי מהפכני". להזכירכם, מצב כזה איפשר למוסוליני ולפשיזם להגיע לשלטון באיטליה, ולחואן פרון להגיע אליו בארגנטינה.