לאחרונה דובר שהמדיניות הטורקית כלפי ישראל מחייבת "תגובה ציונית הולמת". אני מניח שכוונת הדובר היתה עשיית פעולת תגמול, שהיתה מרתיעה את הטורקים. אולי הדובר צודק, ואולי הוא טועה, אבל בין זה לבין "תגובה ציונית" אין ולא כלום.
וזה מעלה כמה עיוותים אחרים הכרוכים באזכור שם הציונות לשווא. ייחוד הציונות היה רצון להשתמש בכברת ארץ כדי להעביר אליה מספר גדול ככל האפשר של יהודי אירופה ולהצילם מהאנטישמיות. הרעיון היה לעשות זאת באמצעים מדיניים - לקבל אישור מהמעצמות ליישוב השטח.
העדיפות ניתנה לארץ ישראל בגלל הזיקה ההיסטורית, למרות שכבר אז יצאו רוב היהודים לארה"ב. לא במקרה הסתפק הרצל בביקור בארץ ב-1898, ולא עלה אליה, לפני השגת אותו צ'רטר, שלא השיג בחייו ושניתן בהצהרת בלפור.
בטיעונים שלנו אנו מרבים לדבר על הדדיות. על כך שאנחנו, לכאורה, עושים מאמצים כדי להידבר עם שכנינו, ואילו כל מה שהם רוצים הוא להיפטר מאיתנו. גם אם יש בזה משהו, השאלה היא מה עושים בעובדה זו מלבד מאמץ להיות רצויים? האם שכנינו הזמינו אותנו, הבטיחו לנו הבטחות וחזרו בהם?
לצערנו, לא זה הסיפור. ההחלטה להגיע לכאן היתה שלנו. היא היתה החלטה מפתיעה ואמיצה, אין לה אח בהיסטוריה, אבל אנחנו בחרנו את המקום, וידענו בדיוק מה אנחנו עושים. קיראו את "אמת מארץ ישראל" של אחד העם מ-1891. קיראו את יומנו של הרצל מביקורו בארץ ב-1898. זה יספיק לכם.
לא היו להם אשליות. היה ברור שלא יקבלו אותנו בפרחים. הדיבורים על "וילה במדבר" לקוחים, פחות או יותר, מ"אלטנוילנד" של הרצל. אי אפשר לבוא בטענות על כך שתושבי המזה"ת לא מעריכים את תרומתנו לאזור. המשימה למצוא את מקומנו באזור מוטלת עלינו. אין כאן הדדיות.
לא היה דבר רחוק מלב ממציאי הציונות מאשר הקמת גטו יהודי חדש בעולם. לא היה דבר רחוק מליבם מאשר קללת בלעם באשר ל"עם לבדד ישכון". תקוותם היתה שמימוש הציונות יאפשר יציאה מהגטו תוך כדי הימנעות מאנטשימיות.
לא היה דבר רחוק ממחשבתם של הוגי הציונות מאשר חיים על החרב מול סכנת קיום מתמדת. מה שאיחד אותם היה תחושה שאירופה הופכת למלכודת קטלנית. העובדה שלא היה אפשר להגשים את הציונות בלי להילחם אינה ניתנת להכחשה. אבל הפיכת החיים על החרב לאידיאל היא ההיפך מהציונות.
תנועת העבודה ניסתה לשכנע שאין ציונות בלי סוציאליזם. אבל לא היה לכך בסיס. הרעיון הציוני אינו בבחינת אידיאולוגיה, אלא בבחינת החלטה אמיצה. ממש כמו שהמתנחלים מנסים לשכנע שאין מעשה ציוני יותר מאשר להתיישב בגדה. אפשר להיות סוציאליסט או מתנחל, אבל כל טענה שרק זו ההגשמה הציונית היא מלאכותית או אף שקרית.
איני מקדש את תפיסת הוגי הציונות. מותר לנו לסטות מהרעיונות המקוריים, אבל אם אנו עושים זאת ומחליטים להפוך את ישראל למצודה מול כל העולם, אם אנו מתלוננים על השכונה שבה בחרנו לגור, ואם אנו מחליטים להתנחל עד אובדן עשתונות - אל ניאחז בציונות כדי להצדיק זאת.