40 ארגוני שמאל השיקו אתמול קמפיין חדש לתמיכה במדינה פלשתינית. בעבר, סביר להניח שרון פונדק וחבריו לא היו מעזים לעשות מעשה כזה בדיוק ביום שבו מפלגת העבודה מקיימת פריימריז.
יתרה מזו, מעולם לא היו למפלגת העבודה בחירות שהתקיימו בפרופיל כה נמוך, כמעט בלי יצרים, תככים ומזימות, ועם סיקור תקשורתי דל כל כך. הפעם היחידה שבה הגיעו הפריימריז לעמודים הראשונים היתה אתמול, יום הבחירות עצמן. כשמרכז רבין מבטל אירוע זיכרון, בין השאר כי אין נואם מרכזי, ובלי שמישהו חשב לרגע שיו"ר מפלגת העבודה הנבחר יהיה ראוי מספיק להתכבד בתפקיד זה, וכשהמרואיינת המרכזית בתוכניות הבוקר ברדיו ביום הבחירות היא דווקא יו"ר האופוזיציה - כל זאת מלמד יותר מכל עד כמה עגום הוא המצב.
מפלגה אדומה
למרות רוח הקרב שניסו להפיח המועמדים בוז'י הרצוג, עמרם מצנע, שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ בגווייה הפוליטית שניצבה בפניהם, ואף שפואד בן-אליעזר ניסה להישמע אתמול באופן מאולץ משהו זחוח ומאושר ביום חגה של המפלגה ההיסטורית - יותר משזה נראה כיום חג, הבחירות אתמול נראו כמו יום ההילולא.
מפלגת העבודה היתה מפלגת השמאל המרכזית. האלטרנטיבה האולטימטיבית לליכוד בשבתה באופוזיציה ובעלת מוטת השליטה הרחבה והעמוקה ביותר בשבתה בממשלה. היה לה סדר יום מדיני וכלכלי מובהק. מפלגת העבודה היתה מפלגה אדומה. החברות בה לא רק שהיתה כרטיס המועדון הנחשב ביותר, אלא, במקומות מסוימים, תנאי הכרחי ביותר, קיומי ממש. היום, כשקדימה עקפה אותה משמאל והישיבה האובססיבית בממשלה הפכה לאידיאולוגיה היחידה, מה הפלא שהמפלגה ההיסטורית נשארה נחלת ההיסטוריה.
נראה שהבחירות במפלגת העבודה, יותר מהעניין שגילו בהן חברי המפלגה, עניינו דווקא את המפלגות האחרות, בעיקר הליכוד וקדימה. למרות גודלה המצומק של המפלגה, ערכה ביום פקודה עשוי להיות רב. המפלגה אולי לא תהיה בשלטון בקרוב, אבל בהחלט ייתכן מצב שבו תקבע מי כן יהיה שם.
כל זאת בתנאי, כמובן, שהיא תישאר שלמה אחרי הבחירות האלה. האיבה בין שמונת הח"כים שנותרו בה כה עזה, עד שכמה מהם יצטרכו ממש להתעלות מעל עצמם, לסתום את האף ולהישאר באותו חדר עם שנואי נפשם. מצד שני, מקום אחר ללכת אליו כנראה כבר אין להם.