פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רק דלת אחת

      ספק אם משרד החוץ ראה דרמה כזאת מאז חילוץ הדיפלומטים הישראלים מטהרן ב-1979. נציגים ישראלים רשמיים כלואים בלב בירה זרה, עוינת, מוקפים המון צמא דם.

      בחדר המצב בירושלים צפו בדרמה הזאת בשידור חי: חלק מהמסכים הראו את הרשתות הערביות משדרות את הנעשה מחוץ לבניין, חלקם הציגו את מה שראו מצלמות האבטחה של השגרירות. סך כל המראות נתן תמונה מפחידה, אמיתית, של שישה מאבטחים ישראלים שרק דלת אחת משוריינת הפרידה בינם לבין מוות בלינץ' אכזרי בידי מפגינים מצרים.

      יהיה מן הסתם מי שיאמר שהכתובת היתה על הקיר. שבועות של הפגנות שישי מול שגרירות ישראל (וגם הורדה אחת של הדגל שהפכה את מבצעה לגיבור) אותתו על העתיד לקרות. העניין עלה באינספור דיונים במערכות המדיניות-ביטחוניות, שהובילו לשינויים טקטיים ולהחלטה אסטרטגית: ברמה הטקטית פונו בני משפחה וציוד ובוצעו תגבורי אבטחה, אבל ברמה האסטרטגית הוחלט להמשיך לפעול בקהיר משום שהשלום הוא נכס ראשון במעלה. החשש היה שתחת הלהט האנטי-ישראלי בבירות ערב יהיה קשה לפתוח את השגרירות מחדש.

      השורה התחתונה עגומה

      גם המצרים היו מעוניינים בכך. פחות מאהבת ירושלים ויותר מחרדת וושינגטון. הסכם השלום מעניק להם סיוע ביטחוני שנתי של 1.2 מיליארד דולר. ביטול סממני נורמליזציה עלול להוביל להחלטה של הקונגרס על ביטול או הקפאת הסיוע. הממשל הצבאי בקהיר יודע שאחרי שהתיירות הצטמצמה כמעט לאפס ואספקת הגז שובשה, פגיעה בסיוע האמריקני תהיה מכת מוות כלכלית למצרים, ולכן עדיף לחיות עם ישראלים בקהיר מאשר בלי דולרים בבנק.

      גם בליל שבת היו האמריקנים ההבדל בין חיים למוות. עם כל הכבוד לעבודה המקצועית של המאבטחים בשגרירות ולמאמץ הקדחתני של הבכירים בלשכות השונות בישראל, גיבורי-העל בסיפור הזה היו בוושינגטון. למרות כל הכעס על ממשלת נתניהו, ארצות הברית שוב הוכיחה שהיא ידידת אמת: ברגע מצוקה, כשהיה צריך אותם, התפנו הנשיא ושרי ההגנה והחוץ כדי לאנוס את הממשל המצרי המגומגם להציל את חייהם של שישה ישראלים בקהיר. כדאי לזכור את זה בפעם הבאה שוושינגטון מתחננת לפני ירושלים לטובה (בעניין טורקי או פלשתיני, למשל).

      השורה התחתונה של אירועי קהיר עגומה. אמנם שישה ישראלים יכולים לברך הגומל והסכם השלום ניצל זמנית (רק לתאר מה היה קורה לו היו נהרגים מפגינים מצרים מאש ישראלית), אבל המזרח התיכון מתקדר באופן מדאיג, האיבה כלפינו גדלה והלגיטימציה שלנו קטנה. לו היו מכנסים הבוקר את ראשי הצבא, המוסד והשב"כ, סביר שהם היו אומרים שבעת הזאת לא תזיק קצת פחות עמידה על הכבוד וקצת יותר תבונה מדינית: לא לאיים על הטורקים בחימוש הכורדים (שר החוץ), לא לאיים על הפלשתינים במניעת כספים (שר האוצר), לא לתקוף את המצרים על אוזלת ידם (מי לא). אז נכון שאם הגנרל טנטאווי לא מתעורר ביום שישי בלילה אפשר וצריך לתהות מי שולט בקהיר, ואם ארדואן מאיים לשלוח ספינות קרב צריך לתהות אם באמת היה סיכוי לפיוס, ונכון גם שיכול להיות שבסופו של יום האזור יתאחד מקצה לקצה ויפנה נגדנו, אבל היום הזה עוד לא הגיע. כדאי לעשות הכל כדי לדחות אותו כמה שאפשר.